top of page

תניא - אגרת התשובה, פרק ד'

זמן תשובה


ידוע בכל קהילות ישראל שכל השנה של האדם נקבעת ביום הדין, בראש השנה, בו נפתחים 3 ספרים- ספר של צדיקים, ספר של רשעים וספר של בינונים. הצדיקים נידונים כבר בראש השנה לחיים, הרשעים נידונים בראש השנה למיתה והבינונים שאינם רשעים וגם אינם צדיקים, יכולים לשוב בתשובה עד יום הכיפורים. ביום הכיפורים נקבע ונחתם דינם של הבינונים כאשר יום התענית מלבן ומכפר על רוב חטאיו של האדם באותה שנה.יחד עם זאת, הפתק להוצאה לפועל של מה שנקבע לאדם לאותה שנה נמסר לשליחים בהושענא רבה, היום האחרון של חג הסוכות וערב שמחת תורה….

השנה בדיוק בצאת הושענה רבה ובחג שמחת התורה חשנו באופן משמעותי משהו שלעולם לא חווינו עוצמה כזו בדורנו, ושלעולם לא נחווה שוב בע״ה, דינים שירדו לעולם והרבה הרבה נפשות מישראל מסרו נפשן על קידוש השם.

הבעל שם טוב הקדוש אמר שלמרות שכבר נכתבה ונחתמה השנה ואפילו כבר יצאה לפועל הפתקא, עדיין יש לנו פתח לתשובה שיכולה להפוך זדונות לזכויות ממש, עד זאת חנוכה, היום האחרון והשמיני של חג החנוכה.

בפנימיות התורה יודעים שבעוד שביום הכיפורים בו הנשמה מזדככת ועולה לעולמות העליונים עד שאנו בגדר ״מלאכים״, בחג החנוכה ספירת הבינה היא זו המאירה למטה בשמונת ימי החנוכה, ולכן זהו זמן שבו התשובה מאוד קרובה. ‘זאת חנוכה׳ שתהא בנר השמיני בערב ובכל היום השמיני (שיוצא בחמישי בערב ובשישי הקרוב השנה) זהו יום בו הזרועות פתוחות עבורנו ויש לנו סיעתא דשמיא מופלאה לתשובה.

בהשגחה פרטית מדהימה בדיוק לקראת זמן זה למדנו את פרק ד׳ בחלק ״אגרת התשובה״ של ספר התניא.

בפרק זה מסביר אדמו״ר הזקן מהי תשובה באופן מעמיק המבוסס על סודות מהזוהר הקדוש.

בכללותה תשובה משמעותה ועיקרה ״לשוב עד ה׳ באמת ובלב שלם״.

בזוהר הקדוש מוסבר שהמילה ״תשובה״ באה מ״תשוב ה״, כלומר שבתהליך התשובה האות ה חוזרת למקומה. בשם הוי׳ ישנן 2 אותיות ה.

י- ה-ו-ה . האות ה הראשונה מיוחסת לספירת הבינה, והיא נקראת ה עילאה (עליונה), האות ה השניה מיוחסת לספירת המלכות והיא נקראת ה תתאה (תחתונה).

ישנן 2 סוגי תשובות שמוזכרות בזוהר הקדוש:

תשובה תתאה היא חזרת האות ה התחתונה אל האות ו שלפניה.

תשובה עילאה- היא חזרת האות ה העליונה אל האות י שלפניה.

מסביר אדמו״ר הזקן לגבי מה שכתוב בזוהר הקדוש, ובעוד מקומות, שאין תשובה למי שמוציא זרע לבטלה, שבמקרה הזה תשובה תתאה לא תועיל אך כן תועיל תשובה עילאה (שהיא פנימית ועליונה יותר). זאת כי בסה״כ אין דבר העומד בפני התשובה לכל עבירה ואפילו לעבירות החמורות ביותר כמו עבודה זרה וגילוי עריות.

אומר בעל התניא שישנן עבירות בתורה שדינן כרת או מיתה בידי שמיים. מי שעבר על עבירה שדינה ״כרת״ מת לפני גיל 50 שנה, ומי שעבר על עבירה שדינה מיתה בידי שמיים מת לפני גיל 60 שנה. הוא מביא כדוגמא את ער ואונן, שני בעליה של תמר כלתו של יהודה שסיפורה הופיע בפרשת ״וישב״ שלמדנו פרק זה בדיוק בשבוע של קריאתה. ער ואונן שניהם השחיתו זרעם (כל אחד מסיבותיו- הראשון כי לא רצה שתמר תיכנס להריון וייפגם יופיה והשני כי לא רצה לייבם את אחיו ולהוליד עבורו בן). את שניהם המית הקב״ה לאלתר, מיד לאחר עבירתם.

תוהה האדמו״ר הזקן, כיצד זה אם כן שישנם בכל דור ודור הרבה יהודים שעוברים עבירות שדינן כרת ומיתה בידי שמיים ואילו הם חיים לאורך שנים ובנעימים?

מבאר זאת הרבי מליובאוויטש ואומר שבזמן שבית המקדש היה קיים בני ישראל קיבלו את חיוּתם רק דרך הנפש האלוקית ולכן כאשר עברו על עבירת כרת, שמשמעותה שכורתת את חבל ההמשכה מהמקור האלוקי של הנשמה, בהכרח שהיו עוברים מן העולם. ואולם, בימי הגלות, ישנה גם המשכת חיוּת מהיכלות הסטרא אחרא (היפך הקדושה) אל הנפש הבהמית כך שהאדם ממשיך לחיות ומקור חיותו הוא מהסטרא אחרא ולא מהקדושה. יחד עם זאת, כן פתוחה עבורו תמיד הדלת לתשובה ויוכל לקשר מחדש את נשמתו לשורשה.

על מנת להבין את הקשר הנשמתי של היהודי עם הקב״ה, מביא כאן אדמו״ר הזקן שבני ישראל הם ״חלק משם הוי׳ ברוך הוא״ עפ״י הפסוק: ״כי חלק ה׳ עמו״(דברים לב ט). בשונה מנבראים אחרים כמו המלאכים ואף כל צבאות השמיים, שנבראו מחיצוניותו של הקב״ה, מרוח פיו, מהדיבור שלו, בני ישראל נבראו ממש מפנימיותו, מתוכו, מפנימיות האור האינסופי שלו, ולכן על האדם נכתב ״ויפח באפיו נשמת חיים״. הנפיחה (כמו שמנפחים בלון) מגיעה ממקום עמוק ופנימי יותר מאשר הדיבור. כמובן בהמשלה, כי אין לקב״ה דמות הגוף אלא הדימוי הוא לצורך ההבנה. ישראל עלו במחשבתו של הקב״ה לפני שנברא העולם בדיבור, ומחשבה היא עמוקה יותר מדיבור.

ההבדל בין שאר הנבראים לבין נשמת האדם הוא ששאר הנבראים מקבלים את חיותם מתוך ההתלבשות של האור באותיות שמעשרה מאמרות

שמהן נברא העולם. האור מצטמצם ומתלבש בתוך האותיות של עשרת המאמרות. לעומת זאת נשמת האדם מגיעה מפנימיות החיות והשפע של אור אינסוף ברוך הוא לפני שמצטמצמת ומתלבשת באותיות. לכן, הנשמה היא ממש חלק משם הוי׳.

בתהליך ירידתה של הנשמה לעולם הזה התחתון היא מתלבשת בגוף שמגיע אף הוא כמו שאר הנבראים, מדיבור אלוקי חיצוני. כלומר, הנשמה עצמה היא חלק משם הוי׳, מפנימיות חיותו, והיא יורדת ונכנסת לגוף שהוא מגיע מדיבור האלוקים כמו שאר הנבראים.

שם הוי׳ הוא השם הפנימי ביותר של הקב״ה וממנו נבראו הנשמות ואילו שם אלוקים זהו שמו החיצוני יותר שממנו נבראו המלאכים שאף נקראים בתורה בשם ״אלוקים״. החיות של המלאכים מגיעה מבחינה חיצונית יותר שהיא בחינת האותיות. שם הוי׳ שממנו חיותו של הנשמות הוא למעלה מהאותיות.

כדי לבאר את עניין השייכות של הנשמות לשם הוי׳ שמעל היווצרות האותיות מביא אדמו״ר הזקן מתוך מאמר אליהו שנמצא ב״פתח אליהו״ שבהקדמת תיקוני הזוהר. שם אומר אליהו הנביא (בארמית) לריבון העולמים, האינסוף ברוך הוא: אתה הוא שהוצאת והאצלת עשרה תיקונים שאנו קוראים להן עשר ספירות שדרכן אתה מנהיג את כל העולמות, גם את העולמות הסתומים (הגנוזים והנסתרים) וגם את העולמות הגלויים. אתה החכם, אבל לא בחוכמה הידועה לנבראים (שהרי אין לנו תפיסה בחוכמתו העליונה), אתה מבין ובעל כח הבינה, אך לא בבינה הידועה לנו הנבראים וכך הלאה במאמר אליהו הנביא ממשיך…

הספירות עצמן אותן מזכיר אליהו נכללות ונרמזות בשם הוי׳ עצמו.

מבאר אדמו״ר הזקן כך:

האות י׳ בשם הוי׳ היא רק נקודה והיא מרמזת לספירת החוכמה, שהיא כמו בנקודה הקטנה, עדיין בבחינת העלם והסתר לפני שמגיעה להתפשטות וגילוי בהשגה ובהבנה.

(הקוץ שעל גבי האות ׳׳ מסביר בעל התניא בסוגריים, רומזת לרצון העליון שהיא בחינת ספירת הכתר).

באות ה׳ הראשונה של שם הוי׳ נכללת ונרמזת ספירת הבינה. החוכמה שהיתה קודם לכן רק נקודה, מתפשטת לרוחב ולאורך דבר המורה על הרחבת הבאור וההבנה (רוחב) ועל ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה (אורך) לעולמות הסתומים (הגנוזים).כמו נקודה רעיונית שרק הבזיקה מהחוכמה ומקבלת השגה והבנה בספירת הבינה שהיא עדיין נמצאת בעולמות הסתומים והנסתרים.

האותיות ו׳ וה׳ האחרונה נמצאות כבר בעולמות הגלויים.

האות ו׳ בשם הוי׳ מראה על המשכה נוספת מלמעלה למטה עד לעולם הנגלה. בה נכללות 6 ספירות המידות (כנגד האות ו שבגימטריה שווה 6)מחסד ועד יסוד.(חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד).

באות ה׳ האחרונה של שם הוי׳ נכללת ונרמזת ספירת המלכות, שנקראת ״דבר ה׳״. היא קשורה לדיבור והוצאה החוצה של הרעיון שהיה לכתחילה רק נקודה, ירד להשגה בבינה, ירד עד לעולם הנגלה והספירות הרגשיות והגיע לדיבור. דרך הדיבור המלך מנהיג בפועל את שלטונו.

מסביר בעל התניא שבפנימיות ובמקור הדיבור יש הבל העולה מן הלב, שהוא מתחלק (ומצטמצם להברות שונות) דרך חמשת מוצאות הפה: •

 • גרוניים - א, ה, ח, ע

 • חִכִּיים (מלשון חך) - ג, י, כ, ק

 • לְשׁוֹנִיים - ד, ט, ל, נ, ת

 • שְּׂפָתִיים - ב, ו, מ, פ

 • שִׁנִּיים (מלשון שיניים) - ז, ס, צ, ר, ש

האות ה׳ שמוציאה את ההברה ה״א מבטאת בצורה הכי נקייה את ההבל שנמצא בפנימיות הדיבור. כפי שאנחה היוצאת מעומק הלב מתבטאת בהוצאת הבל שנשמע כמו הברת האות ה׳. לכן, מרמזת האות ה על ספירת המלכות שממנה יוצא הדיבור שפנימיותו הוא ההבל שיוצא באות ה.

מסביר אדמו״ר הזקן שאמנם אין חלילה לקב״ה דמות הגוף חס ושלום, וההסבר לגבי מוצאות הפה, האותיות, הההברות וכו׳ הוא פשוט כי תורה מדברת בלשון בני אדם על מנת שיוכלו להבין. כדי לסבר את אוזנינו מוסבר לנו על ״דבר ה׳׳״ שבורא עולמות בדיבורו דרך כ״ב אותיות אלוקיות שמתחלקות לחמש מוצאות. ואולם, כמובן שדיבור האדם מובדל לאין קץ מהדיבור האלוקי…

ככה ממש, בדרך משל, כפי שהדיבור האלוקי נמשל לדיבור האנושי, הנשמה האלוקית היא חלק משם הוי׳ כנאמר בתחילה, שמתוכו הקב״ה נפח אותה, ויש בנשמה את בחינת השכל הנעלם, החוכמה שמרומזת באות י׳. ספירת החוכמה נמצאת עדיין בתחום הנסתר והבלתי מושג וכאשר היא יורדת לספירת הבינה האדם יוכל דרך התבוננותו ועפ״י רוחב שכלו ובינתו (לפום שיעורא דיליה- לפי השיעור והגודל המיוחד שלו) להבין ולהשכיל באמיתות ה׳ יתברך. על אף שהקב״ה עצמו נסתר מעינינו, אנו מסוגלים לתפוס את ייחודו וקיומו בשכלנו ובינתנו דרך התבוננותנו. ככל שהשיעור השכלי והבינתי של האדם גדול יותר כך יוכל להעמיק יותר בדעת ה׳.

אותה התבוננות תוכל להוליד אצל האדם מידות של אהבה ויראה לה׳. בתחילה האהבה והיראה יהיו במוח, מתוך ההתבוננות השכלית האדם מבין ויודע שיש אלוקים ושראוי לאהוב אותו ולירא מפניו ואולם הוא לא מרגיש את האהבה והיראה בלב. בלב הן נמצאות בצורה נסתרת או מסותרת בלשון התניא. האהבה והנראה בשלב הראשון הן ״במוחו ותעלומות ליבו״. נעלמות ומוסתרות בתוך הלב.

בהמשך לכך תוכלנה האהבה והיראה להתגלות ממש בלב, שמרגיש וחש את האהבה והיראה בלבו ממש. מאותן מידות של אהבה ויראה נמשכת עבודת ה׳ האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול, בדיבור ובמעשה.

זהו התהליך הפנימי שמתרחש בעבודת ה׳ כפי שמתווה בעל התניא אשר מגיע לעבודת ה׳ אמיתית בעולם הנגלה. הדיבור והעשיה מיוחסים לאותיות ו׳ ו ה׳ משם הוי׳. כאשר האדם מפעיל את כוחות השכל והבינה שלו בדרך התבוננות ותופס כפי שכלו ובינתו את גדולת ה׳ יתברך, כך הוא יוכל להגיע לעבודת ה׳ שלמה שכוללת רגש פנימי, כוונה, דיבור ועשייה. כך שם הוי׳ שבתוכו מקבל את כל הביטוי שלו.

החוכמה והבינה בשתי האותיות הראשונות, הדיבור והעשיה בשתי האותיות האחרונות.

מסביר בעל התניא שהתורה עצמה מגיעה מספירת החוכמה ולכן ההתבוננות השכלית שלנו נמשכת מהתורה.

לאחר שראינו ששם הוי׳ נמצא ממש בתוכנו וכל עבודת ה׳ שלנו מאירה את אותן אותיות שבנו מהמקום הפנימי ביותר עד החיצוני ביותר, לאחר שהבנו ש״תשובה״ משמעותה חזרת האות ה׳ למקורה, אפשר להסיק מכאן שכל פעם שאנו חשים בלבול וחוסר הבנה עלינו להפנות את בינתנו אל עבר החוכמה. לבקש ממנה שתתן לנו מאורה, לחבר את הבינה עם התורה. זוהי משמעות התשובה וזו הדרך שלנו לא רק לשוב בתשובה אלא גם לקבל תשובה לכל שאלה… בתוך תהליך התשובה האדם מקבל תשובה לשאלתו, ואף לשאלות הכי קיומיות שמעסיקות אותו ומטרידות את מנוחתו.

בהקדמה לספר התניא כותב אדמו״ר הזקן שהספר הזה נותן ״תשובות לכל השאלות״. ורק כעת, לאחר 4.5 שנות לימוד, בחלק השלישי של הספר, יכולה אני להבין כוונתו.

בקיץ 2021 צולמה התמונה המצורפת שבה רואים את שלוש האותיות הראשונות של שם הוי׳ כתובות על חומת ירושלים באזור שער הרחמים. שער הרחמים הוא השער היחיד שמוביל ישירות להר הבית. השער הזה הוא השער שיפתח ודרכו ייכנס המשיח בדרכו לירושלים בגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מצפים ומחכים לה כל רגע. במה תלויה ביאתו של משיח? במה תלויה פתיחתו של שער הרחמים? במה תלויה התוצאה של גילוי אור החסד והרחמים הבלתי מוסתר כאן בעולם?

באות אחת שתשוב למקומה

בה׳ אחת שתשוב לחברותיה

בבינה שתיגש אל החוכמה

במלכות הדיבור שתתחבר עם הרגשות הפנימיים

בעם ישראל שישוב אל התורה

בשכינה שתשוב לקב״ה חתנה

בעבודה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו

במילה אחת:


ת ש ו ב ה


זאת חנוכה שמח עם תשובה אמיתית ושלמה וניסים שמעל הטבע.


תמר, כסלו תשפ"ד



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page