תניא, אגרת הקודש - סימן א'

חגרה בעז מותניה

״פּוֹתְחִין בִּבְרָכָה, לְבָרֵךְ וּלְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב. שְׁמוּעָה טוֹבָה שָׁמְעָה וַתְּחִי נַפְשִׁי, ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה״

כך מתחיל החלק הרביעי של ספר התניא, חלק אגרת הקודש

וכך אתחיל גם כן, בהתרגשות, בברכה ובהודי׳ה, את סיכומי הלימוד שלנו של חלק זה בתניא הקדושה.

חלק זה הוא קובץ של מכתבים שכתב אדמו״ר הזקן במהלך השנים והם מכילים מפניני חוכמתו, אהבתו ועמקות עבודתו. יש באגרות מסרים ברורים לחסידים ולכל הלומדים.

כל אגרת קודש נקראת ״סימן״ וכעת אשתדל בע״ה לסכם את לימוד סימן א׳

בתחילת האגרת חשים את שמחתו הרבה של בעל התניא עם קבלת הבשורה על השלמת הש״ס כולו במשך שנה תמימה על ידי החסידים. רוממות הנפש שלו מהבשורה ניכרת ברוח המילים. הוא מחזק את הלומדים על השלמת הלימוד בעבר וממריץ אותם באהבתו הרבה להמשיך בלימוד ביתר עוז ושמחה. הוא ממריץ גם אותנו, הלומדים, להמשיך את דרכנו, להמשיך ללמוד את התורה הקדושה ונותן נקודת התבוננות כיצד התורה מעמידה אצלנו את רוחניות הנפש האלוהית שבקרבנו.

בעל התניא דורש את מאמר שלמה המלך במשלי, מתוך הפיוט שנאמר בכל ערב שבת לעקרת הבית ולשבת המלכה, פיוט ״אשת חיל״.

אדמו״ר הזקן מבאר את המאמר ״חגרה בעוז מותניה״. אין עוז אלא תורה. כפי שמותניים מעמידים את כל הגוף של האדם עם הראש שמעליהם והם אלה שמוליכים אותו למחוז חפצו, כך האמונה, היא המותניים הרוחניים שמעמידים אצלנו את הנפש האלוקית ומעמידים ומקיימים את הראש, שזהו השכל המתבונן ומעמיק בגדולת ה׳ ואינסופיותו.

האמונה, היא האמון והביטחון באינסוף ברוך הוא, שהוא ממלא את כל העולם באור פנימי, והוא סובב את כל העולם באור מקיף, ואין שום מקום פנוי ממנו אין מעליו ואין מתחתיו, הוא קיים ״למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית״ ולכל ארבעת הכיוונים וכן בבחינת עולם שנה ונפש כפי שמובא בספר יצירה. ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, שעליו אנחנו מתחילים ללמוד השבת בפרשת ״לך לך״. הוא הראשון שמתוך התבוננותו גילה את אינסוף ברוך הוא והפיץ את האמונה בו. לכן, אין מתאים יותר מעכשיו לסכם את דברי אדמו״ר הזקן אודות האמונה שאברהם אבינו הוליד אותה.

המושגים ״עולם״, ״שנה״, ״נפש״ מתייחסים לשלושת מימדי הבריאה, שהם מקום (עולם) זמן (שנה) וחיות הנבראים (נפש). שלושת המימדים הללו נבראו מתוך צמצומים רבים שצמצם את עצמו אור אינסוף ברוך הוא כפי שמפורט בתורת הקבלה של האר״י הקדוש. ועל אף הצמצומים הרבים, לתוך מימדים מוגבלים, עדיין בתוך הנבראים הסופיים ומסביבם מצוי אור אינסוף ברוך הוא, כי הוא יחיד בעולם והכל זה הוא, אין עוד חלילה חוץ ממנו….

כשאנו מתבוננים בגדולתו וגם מכירים ברוב חסדו ונפלאותיו ובכך שדווקא אותנו קרב אליו ממש, להיות לו כבנים ובנות יחידים, לדבוק בו כילדים אהובים, זה מעורר אצלנו כלפיו רגשות עזים.

הרגש העז הזה נובע מהאמונה והקשר האינטימי והפנימי שלנו עם בוראנו, והם מחזיקים אותנו חיים על אף כל הבלבולים וההסתרות שבעולמות החיצוניים והכביכול ״מציאותיים״. כי כשהמציאות לא מסתדרת עם האמת לאמיתה, אז המציאות היא סתם חלום ואשליה שיפוג וייעלם כמו שנעלם הצל.

והדרך לנו לבטא את אהבתנו היא השיבה הביתה לאבא, היא התשובה והמעשים הטובים שלנו בעולם הזה שנאמר עליה במסכת אבות שהיא יפה יותר מכל חיי העולם הבא….

מסביר לנו אדמו״ר הזקן, שהוא גם כן סוג של ״אבא״ רק בכל זאת אבא שלבוש בגוף, ובכל זאת נברא, גם אם גבוה למעלה מכל גובה ביחס אלינו הלומדות הקטנות… שהעולם הבא הינו רק זיו והארה מאינסוף דרך השכינה ששוכנת ומחייה את הנשמות שנמצאות בה, העולם הבא נברא באות י׳ משמו של ה׳. ואילו תשובה ומעשים טובים לא רק גורמים לנו לקבל מזיו והארת השכינה, אלא מקרבים אותנו אליו ממש! אל מהותו ועצמותו של אינסוף ברוך הוא. כאשר אנו מברכות ״ברוך אתה השם אשר קדשנו במצוותיו…״ אנחנו מתקדשות ממש…

כל ההתבוננות הזאת והאהבה שמתעוררת בעקבותיה, בין אם האהבה הזאת מתעוררת מההתבוננות, או רק מהלב הפשוט, מביאה אותנו להשתוקק להתאחד עם ה׳ באהבה כרשפי אש ושלהבת עזה. כפי ששלהבת האש כל הזמן עולה למעלה, כמו מתגעגעת למקור חוצבה ומנסה להגיע אליו, אל יסוד האש ששייכת לו ולא יכולה כבר לשאת את הריחוק ממנו, והיא לא מתייאשת ואפילו לרגע, לא מטה את שלהבתה לכיוון מטה, נשארת תמירה בתנועת ״רצוא״ של געגוע. כך נשמתנו כשהיא מתעוררת באהבה למקור חוצבה ורק רוצה כבר להתאחד עמו שוב ולאבד את עצמיותה. כפי התנועה הנפשית של רבי עקיבא שחיכה כל יום יום להתייחד עם בוראו במסירת נפשו. וזכה לכך במה שאולי אף נברא לא יוכל להבין בשכלו כיצד מי שפלפל ודקדק בכל אות וסימן בתורה, זכה לכזה סוף שהדעת לא יכולה להעלות בדמיונה. ״זאת תורה וזאת שכרה״? ועל כך משיב הקב״ה שככה עלה במחשבה. ואין לנו יכולת להשיג זאת מנקודת מבטנו הצרה.

אבל אחרי העליה הגדולה חייבת לבוא ירידה, אחרת הנשמה היתה פורחת מאליה…

לכן, אחרי תנועת ה״רצוא״ באה תנועת ה ״שוב״. תנועה שמרגיעה, משקיטה, מנכיחה ולעתים אף מוכיחה. פתאום נכנס הפחד מה׳ בלב, ובושה מגדולתו. איך אני הקטנה בכלל העזתי לרצות להיעלם בו? ונכנסת תנועה של ריחוק והרחקה, בחינת ״שמאל דוחה״. כפי שבמתן תורה אחרי הקרבה העצומה לאור אינסוף בעצמו וקבלת עשרת הדברות, כתוב ״וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק״. אחרי קירבה כל כך גדולה ואהבה התעוררה היראה.

שתי הבחינות הללו- הקירבה מתוך אהבה והריחוק מתוך יראה, שתיהן הן ״הזרועות של הנפש״. במקום אחר מכנה אותן אדמו״ר הזקן ״כנפיים״. נכון שבני אדם לא עפים בשמיים, אבל כנפי רוחם נושאות אותם הרבה מעבר לטווח תעופת הציפורים, למחוזות רוחניים אינסופיים.

כאן מסתיים החל הראשון של סימן א׳. מקובל אצל החסידים שאגרת זו מורכבת משלושה מכתבים שנכתבו בזמנים שונים.

בחלק השני של האגרת מסביר אדמו״ר הזקן מה נותן כח למותניים, לאמונה, להעמיד את הראש (השכל) ואת הזרועות (אהבה ויראה). וזהו לימוד התורה. בעל התניא משבח במיוחד את התורה שבע״פ שהיא הגילוי בפועל של הרצון העליון כי היא מפרטת את ההלכות שהן מהות רצונו וביטוי חוכמתו. וכביכול נדמה שתורה שבעל פה נמוכה יותר מתורה שבכתב אך למעשה, מסביר בעל התניא, ששורשה גבוה עוד מעל בחינת החוכמה כפי ששורשה של האשה גבוה משורש בעלה ולכן נאמר באותו פיוט: ״אשת חיל עטרת בעלה״. לכן, לימוד התורה שבעל פה, לימוד ההלכות שמפורטות בה, נותן כח לאמונה ומחזק את זרועות האהבה והיראה. כל אחד ״לפום שיעורא דיליה״, על פי שורש נשמתו ויכולת נסיקתו.

כשחושבים על גוזל שצריך לעוף בפעם הראשונה, ולהשתמש בכנפיו שאם לא יפריח אותן יצנח ארצה ויסיים את חייו, זה נמשל אלינו. שאם לא נפרוס את כנפי האהבה והיראה שלנו, שנעיז לצאת מהקן ו״ללכת לנו״ כמעשה אבות אבותינו, ללכת בחינת ״לך לך״ אל הלא נודע, אז חלילה נפול אפיים ארצה ל״מציאות״ החשוכה. אך אם כן נאמין שהכנפיים הללו אמיתיות ושהן באמת יכולות להעלות אותנו להיכלות רוחניים, ננסוק באמצעותן לגבהים. וכל זה רק משום שנתנו אמון, שהאמנו שאנחנו יכולים ללכת אל הלא נודע, להיות באי ודאות ולסמוך על כך שבתוך כל זה אנחנו מושגחים, אנחנו בדיוק במסלול שיועד לנו עוד קודם שירדנו בגוף לעולמות הנמוכים.

האמונה, היא זאת שמצמיחה בנו את הרצון והשאיפה לעוף מעל כל הבלי העולם ולהיות מחוברים לאין סוף ברוך הוא, בורא העולם, לא להתפעל משום דבר מלבד ממנו, ואם הוא בעדנו אז באמת אין שום דבר שמאפיל על האור מלבד דמיוננו.

אדמו״ר הזקן מלמד שהזמן הכי טוב לחזק את הזרועות (הכנפיים) והראש היא שעת תפילת השחר, תפילת שחרית, כי היא שעת רחמים ועת רצון בעולמות העליונים. ולכן, הוא מבקש מעומק ליבו להתכוון בתפילה זו בכל לב ונפש ולהשתפך נוכח פני השם ממש עד מיצוי הנפש.

כאן מסתיים חלק ב׳ של האגרת.

בחלק השלישי והאחרון של האגרת נותן אדמו״ר הזקן עצה מעשית למתפללים, כיצד יוכלו בפועל לקיים את הבקשה הקודמת ולהתפלל באמת עד מיצוי הנפש. הוא מסביר שלא יעמדו לפני התיבה (כלומר יהיו שליחי ציבור) מי שאין להם פנאי להתפלל באריכות. ובערבי שבתות וחגים שבהם לא עובדים הוא מטיל את האחריות לכך גם על בעלי עסקים. מגדיל ואומר כאן אדמור הזקן לשלוח לכל המניינים מרגלים בסתר (:-)) כדי שיודיעו על מי שיכול להאריך בתפילה ובכל זאת מתעצל ואת העצלים דורש לדון בריחוק מקום, ולא לאפשר להם להגיע לשמוע דברי אלוקים חיים, ואת אלה שכן מתפללים באריכות ודבקות לקרב בנועם לברכת הטוב שהיא התורה.

לכאורה, אצל הקורא והלומד התמים מתעוררת שאלה: הכיצד זה בעל התניא שכולו טוב וחסד דורש להרחיק את המתעצלים בתפילה?!

ועל כך ניתן ללמוד ולקבל תשובה ממקום אחר, מ"תורה אור" שבה מאיר אדמו״ר הזקן דברי אלוקים חיים מתוך פרשת ״לך לך״. הוא כותב שם מדוע אנו מתפללים כל יום בשלושת תפילות העמידה ״מגן אברהם״. ומסביר שנודע שאברהם היא בחינת חסד גדול עד מאוד בלי שום מה שימנע מחסדו להתגלות, וכולם טובים בעיניו ולכן מתפלל גם בעד ישמעאל שיצא ממנו אפילו שיודע מיהו… אבל באמת אין זה ראוי כי לגבי ביאת המשיח כתוב ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. כלומר, שצריך לבער את כל הרע מן הארץ ואם כל העולם יתנהג במידת אינסוף החסד של אברהם, העולם לא יוכל להגיע למדרגת המשיח.

מסביר שם אדמו״ר הזקן שבכל בוקר מתעוררת בעולם מידת החסד הגדול של אברהם ורוצה להנהיג את העולם בבחינת אותו החסד. ואם לא יהיה לה גבול היא תחייה גם את הקליפות ואת הרשעים בעולם ללא צמצום. ולכן בכל בוקר כשמתעוררת מידת אברהם אנחנו צריכים לברך ״מגן אברהם״, אנחנו שמים בברכה זו מגן, כמו נרתיק לחסד הגדול כדי קצת לצמצם ולכסות מאורו על מנת שלא יאיר באהבתו הכל, כולל את רשעי העולם, כי אפילו האהבה שהינה טובה ורצויה עלולה לשרוף ולכלות כשהיא לא מכוסה. לכן הברכה הזו היא לטובתנו.

ובזמן כתיבת שורות אלו ריבת האתרוגים נתבשלה די צורכה.

תמר, חשון תשפ"ה