חירות אמיתית - שבת הגדול ופרשת "צו"

השבת היא "שבת הגדול" - השבת שלפני חג הפסח - חג החירות ומתבקש שלפחות לרגע ננסה להרגיש ולחיות אותה - את הגאולה.

מהי חירות אמיתית?

החירות האמיתית היא חירות פנימית, היא שחרור פנימי מכבלי התודעה ומחיה במרחב האינסופי של העל תודעה.

הרבה פעמים אנו חושבים ומדמיינים שה"חופש" תלוי בגורמים חיצוניים... אילו רק היינו יכולים לצאת לרגע משגרת החיים, לנסוע למרחקים או להתפטר או להתגרש או לצום למשך ימים. או שמדמיינים שדווקא השפע הגשמי ייתן לנו אושר חירות ושמחה בחיים: אם רק היה לי הרבה כסף ובית גדול עם בריכה ומרצדס ספורט בחנייה ואישה דוגמנית יפה או גבר עשיר שיתייחס אלי כאל מלכה. והאמת היא שכל אלה הם בסה"כ תפאורה ואם הם נמצאים או אינם אין זה משנה כלל... החירות האמיתית קשורה לתודעה הפנימית. ולכל אחד ואחת הבחירה האם לבחור בחירות או בגלות, בחופש או בכלוב - בדיוק במקום ובזמן שהוא נמצא.

כשהיינו ילדים היינו משתעשעים במחשבה איזה בעל חיים היינו רוצים להיות אם הייתה לנו בחירה. תמיד רציתי להיות ציפור. ציפור שמשוחררת מהגשמיות, ציפור שיש לה חופש לעוף, שיכולה לפרוש כנפיים ולגעת בשמיים... והיום יודעת שאם אהיה ציפור או סלע, אם אהיה לביאה או נמלה זו הכל אצלי בבחירה ויכולה להיות כל אחד מהם אם רק אבחר. וזהו האדם, שמכיל את העולם כולו, כל הנבראים האחרים נמצאים בו בתוכו. מה שמפריע לנו לחיות בחופש אמיתי ולהיות ככל אשר יעלה על רוחנו, זו רק תודעתנו, התודעה האישית שכובלת אותנו. התודעה של "אני" ומה שאנחנו מספרים לעצמנו שנים שהאני הזה מכיל. אנחנו מפחדים כל כך מהחירות האינסופית, מהחופש הבלתי מוגבל, שאנו מצמצמים את עצמנו ובמו ידינו ותודעתנו כובלים את נשמתנו...

התודעה נכנסה בנו ברגע שאכלנו מעץ הדעת טוב ורע, לפני כן חיינו לחלוטין במרחב העל תודעה. ועכשיו המשימה שלנו היא לחזור לשם, ולו לרגע קל, ולו רק לשבריר שנייה של תפיסת מושג הנצח שקיים, שתמיד היה ושלעולם לא נעלם. כשמשתחררים מכבלי התודעה אנחנו מצליחים להגיע לשם - לכאן - ולחוש ששום דבר לא אובד באמת במרחב הזמן. כי מעבר לתודעה אין זמן, אין מקום, אין גשמיות אבל יש הכל.

ושם נמצאת האהבה האינסופית, השמחה, המלאות, החדווה. היא לא נמצאת במנת גורמה שמוגשת לנו במסעדה, היא נמצאת בתוכנו, בתוך החוויה. אם נאכל פרי או ירק "דל" אבל נברך על היותו ועל הזכות להיות מוזנים על ידו, הערך הפנימי והחיות שנקבל ממנו גדולה לאין ערוך מכל מנת מישלן שנאכל להנאה ותאווה וסיפוק היצר והרצון הגשמי לתת לאני שלנו "מנת מלוכה".

וכך בהמשלה לכל מה שאנו חווים בחיים. אם נדע לחוות את החיים ממקום של חירות על תודעתית שמשחררת אותנו מכבלי האני, נתמזג ונתחבר לכל מה שקיים באושר אינסופי והודיה, ונמצא את האלוקות שבתוך כל יש ונברא. נוכל להתחבר למקום שנמצא מעל המילים, הדיבור, המחשבה, מעל האינטרס האישי ומעל למודע. נפסיק לעבוד עבור עצמנו ולהיות עבדים ל"תדמית" שלנו ונתחיל לעבוד עבור בוראנו ולמצוא משמעות אמיתית לקיומנו. ככל שאנו מתחברים לצד הקדושתי שבנו כך אנו נוגעים יותר בנצח שבחיינו, באש התמיד שבתוכנו שלא תכבה לעולם ושמחברת אותנו למי שבזכותו הכל קיים. "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה:" (פרשתנו צו - ויקרא ו' ו').

מצוות שמירת השבת היא בדיוק בשביל זה. בדיוק בשביל להתחבר למקום הזה. הקדושתי, הנצחי, העל תודעתי. גם מי שלא מנהל/ת אורח חיים דתי - אם תדליק נרות שבת, אם יאמר את ברכות הקידוש וההבדלה (ויוותרו על הדעה הקדומה שמגיעה מהאני שבתודעה), ירגישו שמשהו פנימי מתעורר אצלם בנשמה. משהו שהוא מעבר למילים ויכולת ההסברה, משהו פנימי שיוצר בנפש פנימה תחושת חירות וגאולה.

https://www.youtube.com/watch?v=tORZ4nfdEio

תמר, ניסן תשע"ח 2018