רק לרצות...ולהאמין.... ולתת לזה לקרות - פרשת "בא"

בפרשתנו, פרשת ״בא״ ( נקרא ״בוא״) עם ישראל נגאל ממצרים לאחר שלוש המכות האחרונות והמכריעות: ארבה, חושך ומכת בכורות..

ההבטחה קוימה במלואה, הגיעה שעת הגאולה.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש איזשהו רצון, איזו שאיפה, מטרה בחיינו שאנו רוצים להגיע אליה ולהגשימה או מיצר בחיינו שאנו רוצים לצאת ממנו, להיגאל גאולה פרטית שלמה. לכל אחד ואחת יש את זה היום, כי עד הגאולה האחרונה תמיד יהיה לנו איזשהו חיסרון, לא נוכל להרגיש עד אז מלאים בשלמות, יהיה חסר דבר מה... וזאת משום שיש לנו כאן תפקיד מסויים, תפקיד שלשמו באנו, ירדנו, מאיגרא רמא, ממחוזותיה הגבוהים של נשמתנו, לבירא עמיקתא, לעולם התחתון של העולם הזה, כדי לבצע שליחותנו.

אנו יודעים שניגאל, שיתמלא הרצון (כי הרי בשביל זה ירדנו כאמור לעולם התחתון) אך לא יודעים מתי.... את ה״מתי״ משאירים לקב״ה שיודע הכל... מאמינים בו שידע בדיוק את העת... אפשר לבקש אך לא לכפות... אלא להמתין בסבלנות, לחכות... אדם הראשון כל כך רצה לאכול מעץ הדעת, אם רק היה מחכה... היה מקבל רשות ונשאר שם, בגן עדן המושלם, ומושג הגלות כלל לא היה קיים...

כשמשה מבשר לפרעה על מכת בכורות הוא לא אומר לו זמן מדויק... : ״וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם״

הוא אומר ״כחצות״- זה יכול להיות קצת קודם או קצת אחרי השעה 24:00. רק בשעת המכה עצמה נודע כי בוצעה בדיוק ״בחצי הלילה״:

״וַיְהִ֣י בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה״

חצי הלילה היא השעה הכי חשוכה שאין חשוכה ממנה, והיא התחלת הגאולה... מהמקום הכי תחתון אפשר רק לעלות מעלה ...

אנחנו רק צריכים לרצות.... הרשעים מישראל שמתו בימי מכת החושך הם אלה שלא רצו לצאת, אלה שויתרו על הזכות לקיים ייעודם ולצאת לחופשי, אלה שמבחירה רצו להיטמע בתרבות המצרית... ולכן הם לא נגאלו, רק כי לא רצו...

יש לנו כאן בחירה...

אנחנו צריכים רק לרצות... ולהאמין שמה שאנו רוצים יקרה. כל עוד אנו מאמינים שהרצון הוא אמיתי, שהוא מגיע ממקום פנימי, שהוא ראוי ורציני, שום דבר לא יעצור בעדו, לא יעמוד בדרכו דבר, זה רק עניין של עוד קצת מאמץ, השקעה וזמן. מאמץ ברוחניות- בבקשות ובתפילות, ומאמץ בגשמיות- בהכנת כלים ותבניות מתאימות. לרצות, להאמין ולעשות.

זה מתחיל ברצונות הכי קטנים ומגיע לרצונות הכי ענקיים וגרנדיוזיים, הכל נכנס באותם ה״כללים״...

כשנרצה באמת תהיה לנו עזרה ממרומים. אם רק נפתח פתח צר כחודה של מחט ייפתח לנו שפע בגודל של אולם... סיעתה דשמיא תהיה איתנו ועבורנו בדרך לעולמנו ה״מושלם״.

רק אנקדוטה קטנה, ומאוד חשובה! לפעמים בדמיון החלום מצטייר כמשהו אידיאלי , נטול קשיים והתמודדויות, פסטורלי כזה, מצוייר בצבעי מים רכים ונעימים... ואז כשהחלום מתגשם פתאום המציאות ״טופחת לנו על הפנים:-)״ מה בשביל זה התפללתי כל השנים??? למשל: בשביל להחליף כל היום (והלילה) טיטולים??? אז פשוט להיות מוכנים, שכשהחלומות מתגשמים הם כבר לא הדמיונות המושלמים, הם מציאותיים ולפעמים מאתגרים אבל זה לא הופך אותם לפחות טובים.

כשהקב״ה הטיל על משה את משימת הובלת הגאולה בגילוי האלוקי שבסנה על הר סיני, משה חשש מהמטלה הכל כך עצומה ולא ידע כיצד יוכל לעמוד בה. אך באותו מעמד ה׳ הבטיח לו שלא ידאג כי הוא (השם) יהיה עמו: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ״ (שמות ג׳ יא-יב) בפרשה שלנו הקב״ה מקיים הבטחתו. הוא לא אומר למשה ״לך אל פרעה״ הוא אומר לו ״בוא אל פרעה״. משמע: אל תדאג אתה אולי זה שנראה לעיניים, אך אתה לא לבד... אנחנו הולכים יחד...

לפעמים החיים מעמידים אותנו במצבים מאתגרים, ברגעים של התמודדות לא פשוטה בה אנו מרגישים בודדים... כשאין לנו אפשרות לשתף איש בדברים, גם לא את הכי קרובים. התחושה הזאת מביאה אותנו לחוסר אונים, לא יודעים איך נצא מזה, מרגישים אבודים. לעיתים קשה אפילו לנסח את הקושי לעצמנו באופן ברור... אולי אפשר בשירה, או יצירה, אך גם הן לא תמיד פותרות את ה״בעיה״. יש מי שכותבים שירים למגירה, ויש שירים שאפילו למגירות אסור לראות... ברגעים הללו אנחנו צריכים לזכור טוב טוב שאנחנו לא באמת לבד. שמישהו נמצא איתנו כל הזמן, אוחז לנו את היד. מי שאוהב אותנו הכי בעולם ומעל העולם, מי שהמציא את האהבה והקרבה, מי שניצוץ ממנו נמצא בתוכנו בנשמה. בעצם כל אשליית ה״נפרדות״ היא חלק מה״גלות״, מעלמא דשיקרא, העולם שבו האמת בהסתרה. בעולם האמיתי שכרגע מוסתר אין מציאות של הפרדה כלל, הכל אחד, מאוחד.

לכן, הגעגועים ותחושת הנפרדות, זה הכל זמני...

״אַ֠תָּה אַל תִּירָ֞א עַבְדִּ֚י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי ״

( מההפטרה בירמיהו לפרשה).

שנזכה. לחוש את האחדות בכל רגע ורגע בחיינו, שנרגיש ונדע כל הזמן שהוא קרוב מאוד אלינו.

ושחיש מהר יגיע זמן גאולתנו

אנחנו כבר בדרכנו...

https://youtu.be/2pN1v_iGJN4

תמר, שבט תשעט 2019