רקמה אנושית אחת - פרשת "משפטים"

פרשת "משפטים" מפרטת את הדינים והמשפטים שיש לשפוט על פיהם כדין התורה בעיקר בעניינים שבין אדם לחברו וכן כלפי הקב״ה. פעם ראשונה מאז שהתחלתי ללמוד ולכתוב אודות פרשות השבוע, שהיה לי ממש קשה לסיים את קריאת הפרשה על פרשנותה. השתעממתי נורא. נזכרתי בתקופה של לפני 20 שנה, כשבסיום לימודי המשפטים וההתמחות למדתי למבחני הלשכה.... קלטתי אז שלא אוכל לשנן כמו תוכי מאות חוקים יבשים ומשעממים, והגעתי להבנה שעל מנת לזכור אהיה חייבת להעמיק ולהבין את ההגיון... את הסיבה ההגיונית שבשלה נקבעו למשל 21 ימי התראה לפני פינוי ולא 7 וכד׳ . השיטה הזו הוכיחה את עצמה ועברתי את המבחנים בהצלחה. אמנם היום לא זוכרת אפילו חוק אחד לרפואה אבל המטרה דאז כבר הושגה...


ולענייננו, אחרי הפרשות הקודמות המרעישות והמרגשות, הסוחפות והעוצמתיות, יציאת מצריים, קריעת ים סוף, מתן תורה בסיני... פלאי פלאים שלמעלה מטעם ודעת, מעל כל הגיון, לנחות נחיתה לעומק השיממון...

פרשת משפטים באמת נראית אוסף של חוקים יבשים ממבט ראשון .... אבל כשקצת מעמיקים מבינים שהיא לא פחות מרגשת מקודמותיה, היא פשוט מגשימה את כל מה שהיה עד עתה למציאות בפני עצמה.

כי אם בשבוע שעבר קראנו על עם ישראל המאוחד כאיש אחד ולב אחד... הגיע הזמן עתה ליישם את הדברים בחוקים והלכה... אחרת נישאר עם סיסמאות ריקות וכוונות טובות אבל בלי תוצאות...

זה אמנם לא פשוט לנחות. אחרי שעוברים כאלה חוויות חזקות ומדהימות, פתאום לחזור לחיים הרגילים, הקצת אפורים... זה כמו זוג אחרי חתונה ( החתונה שלנו עם הקב״ה). לפני החתונה מתרגשים מאוד ומתכוננים ומתכננים עד שמגיעים ליום הגדול, לחתונה עצמה ועומדים מתחת לחופה וההתרגשות בשיאה ( מתן תורה). ושבוע אחרי ( כשנגמרו כל הסעודות של 7 הברכות) צריכים להתחיל באמת לחיות. לחיות יחדיו, להכיר זה את זו, ללמוד להסתדר עם החולשות ולעבור התמודדויות.

רק אז מתחילים החיים האמיתיים המשותפים שהם לא תמיד מלהיבים ונוצצים...

אז השבוע הערבות ההדדית של כל אחד ואחת מאיתנו זה לזו, ערבות ואחריות שלנו לאחר בדיוק כפי שלעצמנו מקבלת נוכחות במציאות.

חשבתי לעצמי, למה בעצם אני משתעממת מלקרוא את החוקים ״היבשים״? רק בגלל שהם ( כביכול) לא נוגעים לי, לחיים שלי... הרי אם זה היה מישהו ממקורביי שהכה או הוכה, אם השור שלי היה נוגח באדם אחר והורגו חו״ח, אם בני היה נופל לבור שמישהו כרה ולא כיסה, אם כל ממוני היה נגנב, אם השדה שלי היה נשרף בשל התרשלות של אדם אחר ששיחק באש, אם הייתי נותנת את כל היקר לי לשמירה אצל אדם אחר, אם אני זו שהייתי זקוקה להלוואה, אז החוקים והדינים הרלוונטים בכלל לא היו משעממים אותי, הייתי לומדת אותם על בוריים...

והאמת היא שבמצב המתוקן והרצוי אנו לא אמורים להרגיש שום הבדל בין פגיעה ברכוש שלנו לבין פגיעה ברכוש של אח מהעם שלנו. הערבות ההדדית ואהבת ישראל שמאחדת את כולנו כאיש אחד ולב אחד מחייבת אותנו לאהוב את חברי עמנו ולהיות אחראים אליהם לא פחות מאשר עבור קרובינו ומשפחתנו.

כנראה שעד הגאולה השלמה נצטרך את החוקים והדינים שישמרו על כך שהערבות ההדדית תתקיים במלואה. אם לא היו החוקים ובתי הדין, היתה מתחוללת אנדרלמוסיה שלמה, כי תמיד יהיו את אלו שיחשבו שמגיע להם יותר... ותמיד יהיו את אלו שיוותרו בקלות מדי על שלהם... ולכן צריך חוק ומשפט מאזן.


ובכל זאת, האחדות הזאת של עם ישראל מורגשת חזק בזמנים קשים כשיש איום חיצוני או כשאחינו נתונים בסבל או סכנה. מובא בחסידות שכל בני ישראל מכל הזרמים, דתיים וחילוניים, כולנו ״רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים״. חז״ל הדגישו זאת כשכינו את עם ישראל ״רחמנים בני רחמנים״ , ועוד קבעו שמי שאין בו את מידת הרחמים, ספק אם עמדו רגליו על הר סיני...

כי מידת הרחמים היא מידתו של הקב״ה בשמו העצמותי, שם הוי׳, והוא דורש מאיתנו, מעמו, לנהוג כמותו.


כתוב בזוהר ״ לפום צערא אגרא״- הכוונה כפי שמובא בפרקי אבות- שככל שאדם מתקן אצלו את היכולת להצטער כך הוא יזכה לשכר של שמחה גדולה ואמיתית. ה״אגרא״ היא השכר והנחמה שאחר הצער. ״כל המצטער עם הציבור זוכה להתנחם בנחמת הציבור״ (תענית כא).


יש אמרה חסידית על הבעש״ט ש״אף פעם לא היה ילד״ בכוונה שמאז שעמד על דעתו והחל לחוות את הסובב לו, את המצב הירוד של עמו, התעורר בו הצער עליו, הרחמנות עליו, ולא היה עסוק במשחקים והשתובבויות כמו ״ילד רגיל״.

ככל שנהיה מאוחדים עם הזולת בצערו, מתוך אהבה ורחמנות יהודית, כך נוכל בהמשך להשתתף בשמחתו שיתוף אמיתי ומלא.

וגם השיתוף האמיתי והכנה בשמחת האחר לעיתים דורש עבודה פנימית כדי לא לבוא לידי קנאה. אם רצינו כל כך שמשהו יהיה שלנו או שנגיע לאיזשהו מעמד מיוחד, ומישהו או מישהי אחרת זוכה בו, הנטייה הטבעית היא לקנא מתוך הנפש הטבעית שלנו שרוצה הכל לעצמה. אך אם נעבוד על עצמנו ונתחבר לנפש הפנימית האלוקית שלנו נרגיש הזדהות מוחלטת עם האחר/ת ש״תפש/ה את מקומנו״ ונשמח בשמחתו/ה באותה מידה כאילו היינו אנו במקומו/ה.


להיות יהודי/ה זו זכות גדולה ויחד עם זאת עבודה לא קלה, אך תחושת האחדות והחיבור שיש לנו עם אחינו ועם ארצנו, תחושת האהבה האינסופית שנמצאת בלבנו ונזרעה בנו ע״י אלוקינו, מרוממת את נפשנו מעל המציאות האפרורית לעתים של חיינו, ומצמיחה בנו משמעות עילאית לקיומנו.


כולנו רקמה אנושית אחת חיה, וכולנו יחד מצטערים בצער גלות השכינה ויחד נשמח בגאולתה.


https://youtu.be/cobPO_0eS1A


תמר, שבט תשע"ח 2018