פרשת וישב וי״ט כסלו
"ויט אליה"
הערב י״ט כסלו, חג הגאולה של אדמו״ר הזקן שנלקח למאסר באסרו חג של שמחת תורה בשנת תקנ״ט (3/10/1798) בשל עלילת שווא שהעלילו עליו מתנגדי החסידות. היה זה שנה לאחר הסתלקותו של הגאון מוילנה, הגר״א, שהסתלק בי״ט תשרי תקנ״ח (1797) שהיה גדול התורה ויחד עם זאת מגדולי המתנגדים לתנועת החסידות שעלתה ופרחה במזרח אירופה. לאחר הסתלקותו תלמידיו החמירו את פעולותיהם כנגד תנועת החסידות והחלו מהלך שסביר להניח שהגאון בעצמו בחייו לא היה תומך בו. הם הלשינו על אדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד לשלטונות רוסיה והעלילו עליו שהוא כביכול בוגד במשטר הצאר בכך ששולח כספים למדינה הטורקית ששלטה אז בארץ ישראל.
בבוקר מאסרו כתב אדמו״ר הזקן מכתב לחסידיו בו הוא הזהיר אותם להתחזק בתקווה וביטחון גמור בהשם יתברך ובזכות רבותינו הקדושים. במכתב זה כתב שהוא מוכן לקבל על עצמו סבל אם יהיה ההכרח. כן כתב שכעת הבין את הרמז שרמז לו שנים רבות קודם לכן מורו ורבו המגיד ממזריטש, שהוא יהיה מוכרח לסבול ושיעברו עליו זמנים קשים. אדמו״ר הזקן הזהיר את החסידים, ובמיוחד ביקש לפקח על הצעירים, שינהגו בשקט ובמנוחה נגד המתנגדים.
אדמו״ר הזקן שהה במאסר בתנאים החמורים ביותר, בפטרבורג שברוסיה, והיה שם 53 ימים, מהם 3 שבועות בבידוד במאסר של ״מורדי מלכות״, שהעונד בגין עבירה זו הוא חלילה משפט מוות.
שרי המלוכה ביקרו אותו במהלך מאסרו, ועם הזמן הגיעו להכרה שמדובר באיש אלוקים קדוש, בעל מדעים ממדריגה גבוהה ונעלית ביותר ולא פושע במלכות.
וביום שלישי בשבוע, י״ט כסלו שנת תקנ״ט (27/11/1798) בשעת מנחה (אחה״צ) הודיעו לו כי הוא חופשי.
בדיוק בעת שהגיעו אליו להודיע את דבר השחרור קרא אדמו״ר הזקן את פרקי התהלים ליום שלישי ובהם את פרק נ״ה ושמתחיל בפסוק י״ט כך:
יט פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי, מִקְּרָב-לִי: כִּי-בְרַבִּים, הָיוּ עִמָּדִי.
כ יִשְׁמַע אֵל, וְיַעֲנֵם-- וְיֹשֵׁב קֶדֶם, סֶלָה:אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ; וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים.
כא שָׁלַח יָדָיו, בִּשְׁלֹמָיו; חִלֵּל בְּרִיתוֹ.
כב חָלְקוּ, מַחְמָאֹת פִּיו-- וּקְרָב-לִבּוֹ:רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן; וְהֵמָּה פְתִחוֹת.
כג הַשְׁלֵךְ עַל-יְהוָה, יְהָבְךָ-- וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ:לֹא-יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט-- לַצַּדִּיק.
כד וְאַתָּה אֱלֹהִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם;וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.
מאותו יום של שמחה עצומה שבה תנועת החסידות קיבלה אישור חוקי לקיומה וכל הקטרוגים בעולמות העליונים והתחתונים הוסרו ממנה, הפך להיות י״ט יום חג של שמחה והודיה והפצת מעיינות פנימיות התורה לקירוב הגאולה האמיתית והשלמה. זהו ראש השנה לחסידות, בו מתחילים שנה בשנה לקרוא את ספר התניא מההתחלה. החלק הראשון של ספר התניא, ליקוטי אמרים, מכיל 53 פרקים כנגד 53 ימי המאסר.
פרשת השבוע ביום שחרורו של רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו״ר הזקן, היא פרשת וישב.
בפרשת ״וישב״ יוסף הצדיק מוכנס לבור על ידי אחיו, מתוך קנאתם בו, על לא עוול בכפו. לאחר מכן עקב מעשה אשת פוטיפר הוא נשלח למאסר.
יוסף הצדיק, אדמו״ר הזקן, ובהמשך אדמו״רי חסידות נוספים ועוד רבים וטובים נאסרים בבתי כלא, ומוכנסים לבורות ריקים. את האורות הכי זוהרים שמים במחשכים, שולחים אותם למעמקים.
נשאלת השאלה מדוע?
מדוע נלקחים כל אותם תמימים שלעולם לא הזיקו לאף אדם, שליבם טהור ורק אהבה מציפה את נפשם, למקומות שכל כולם דינים, מקומות שאין בהם רחמים.
תורת החסידות מלמדת שככל שהחושך גדול יותר ככה מסתתר בו אור גבוה יותר. המקום הנמוך ביותר, בפנימיותו הוא הגבוה ביותר.
רק אותן נשמות גבוהות, ששורשן מגיע מקודש הקודשים, הם אלה שיוכלו לפדות ולגאול את אותם אורות שבמעמקים. רק הם יכולים לרדת מטה לבורות עמוקים ומתוך החיבור הפנימי שלהם לדלות רזי דרזין, סודות ואורות מעולמות עליונים.
רבי שמעון בר יוחאי ובנו היו 13 שנה במערה חשוכה, ויצאו משם עם ספר הזוהר שמאיר את כל העולם.
בפרשה שלנו, מופיעה עוד דמות ששמה תמר. גם היא מגיעה עד למטה. היא מאבדת את שני בעליה, היא אלמנה, חשוכת ילדים, לכאורה אין לה סיכוי בחיים. ואולם אהבת ה׳ בקרבה בוערת והיא מורידה את עצמה עוד יותר נמוך מטה מטה ועושה עצמה כזונה, הכל רק כי מתאווה להעמיד בנים מיהודה. כי יש לה ידיעה ברורה ונהירה ליעודה.
וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֨שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יים
כתוב בזוהר הקדוש:
״דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵחֲצִיפוּתָא דְּצַדֶּקֶת חֲדָא, נַפְקָן כְּמָה טָבָאן לְעָלְמָא. וּמַאן הִיא. תָּמָר. דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ח:י״ד) וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, פַּרְשְׁתָּא דָּא מוֹכַח, דְּאוֹרַיְיתָא סָתִים וְגַלְיָא. וְהָא אִסְתַּכַּלְנָא בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּא, וְלָא אַשְׁכַּחְנָא אֲתַר דְּאִקְרֵי פֶּתַח עֵינַיִם, אֶלָּא כֹּלָּא סָתִים, וְרָזָא דְּרָזִין הוּא״ (אחרי מות מ״ו)
רבי יהודה בר עילאי אומר: מהחוצפה של צדיקה אחת יוצאות כמה טובות לעולם, ומי היא. תמר. כמו שכתוב ״ותשב בפתח עיניים״. רבי אבא אמר: הפרשה הזאת מוכיחה שהתורה היא נסתרת וגלויה. הסתכלנו בתורה כולה ולא מצאנו מקום שנקרא ״פתח עיניים״, אלא כולה נסתרת, וסודי סודות היא.
תמר ידעה בפנימיותה את את האור שנמצא עמוק בתוך החשכה.
במקום אחר בזוהר כתוב ש:
וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, נִרְמַז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה, בְּרָזֵי הַסְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״ כְּלוֹמַר, יְהִי רָז. [רז גימטריה אור] וְרָז וְאוֹר, דָּבָר אֶחָד הוּא. וַיַּרְא אֱלֹהִים לָזֶה הָרָז, כִּי טוֹב לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם, שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פְּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן.
וְעַל שֶׁהָיָה בְּרָזָא וְסוֹד, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, בֵּין אוּמָּתוֹ שֶׁהוּא הָאוֹר. וּבֵין הָאוּמּוֹת שֶׁהֵם הַחשֶׁךְ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ.״ וְעוֹד כְּתִיב, ״בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ.״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם.״ אָמַר רִבִּי, זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאוּלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה יוֹם בָּא לַה', זֶה יוֹם הַקֵּץ״. (זוהר חדש יב ב).
המעשה שתמר עשתה מתוך חוצפה של קדושה הביא לעולם את שושלת בית דוד- את מלך המשיח.
יש לנו כאן רמז בתאריך שנבחר משמיים לחג הגאולה. י״ט. (נ.ב לא במקרה זה אותו יום בחודש שבו הסתלק הגר״א… כי גם בעומק ההתנגדות יש אהבה גדולה)
בפרשה שלנו מופיע שלוש פעמים השורש ״יט״
• כתוב לגבי יהודה כאשר נפרד מאחיו לאחר מכירת יוסף: ״וַיֵּ֛ט עַד אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י״
• כתוב לגבי יהודה במפגש עם תמר: ״וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ״
• כתוב לגבי יוסף כאשר היה במאסר: ״וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד״.
מה עניינו של השורש ״יט״ בשלושת המקרים?
נטיה- סטיה מהדרך הרגילה.
כל האחים הולכים יחד, יהודה נוטה לדרך אחרת.
יהודה בדרך לגזוז את צאנו, נוטה מהדרך כדי לבוא אל תמר.
ה׳ נוטה לדרך החסד כלפי יוסף בזמן מאסרו. בית סוהר זה מקום של דין ומשפט. אך הקב״ה נוטה מדרך הדין הרגילה הנורמטיבית ומכניס למקום הדינים את החסד. הוא גורם לכך שיוסף מוצא חן בעיני שר בית הסוהר.
מתוך פרשת וישב, מתוך מעשה תמר ויהודה אנו לומדים שלפעמים אורו של משיח מתגלה לאו דווקא בדרך ״הרגילה״ בדרך ״הצפויה״.
בעולם התיקון האורות מצומצמים והם נכנסים לכלים מספיק רחבים כדי להכילם.
בעולם הגאולה, האורות הגבוהים של התוהו נכנסים לכלים של התיקון ומביאים את המשיח ואת אור אינסוף ברוך הוא ללא הסתרה. אורות דתוהו בכלים דתיקון. זהו הזמן שהגענו אליו עכשיו. יותר מדי דורות ושנים ״עבדנו״ עם אורות מצומצמים. כעת הכלים מספיק רחבים להכיל את האורות הגבוהים.
אנחנו נמצאים בחודש של נסים, של גילוי שמעל הטבע, שמעל הצמצום. עלינו לנטות מדרך החשיבה הרגילה והצפויה, לצאת מהתבניות המקובעות ולהביא גאולה. הנה זה משיח בא.
כל אחד בחייו וכל אחת בחייה,
כי הגאולה הכללית קשורה לגאולה הפרטית.
כשאדם גואל את עצמו הוא גואל את העולם כולו.
כל זה כשכל מעשינו ועבודתנו הם לשם שמיים ולא לשם עצמנו. זה מה שהביאה תמר וזה מה שזורם בעורקים של שושלת בית דוד לעדי עד. כפי שתמר לא הלכה בדרך הרגילה, אלא לשם שמיים הפקירה את כל כולה, כך דוד רועה הצאן האַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם (אולי אותו חזתה כשעמדה בפתח עיניים…) עשה הכל בשם ה׳. וזה הקטן ללא שום שריון, אלא עם חמישה חלוקי נחל, קלע ואמונה וביטחון בא-ל עליון, הביס ברגע אחד את גולית הגדול.
ככה מלך המשיח מבית דוד ברגע אחד ישים קץ לחושך בחיים של כל אחד ואחת ובחיי כולנו יחד כאחד.
״וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״.
״ישב״, אותיות ״שבי״. כל שנדרש מאיתנו הוא לקחת את האות י׳ שמסמלת את נקודת החוכמה, האות הראשונה בשם הוי׳ ולהביא אותה לקדמת הבמה. בכך נהפוך את כל השבי שלנו לשיבה הביתה. לשיבה בתשובה לעומק מעלת הנשמה. במקום לשבת במאסר ובשבי נשב בשלום ובשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לאורה של התורה, בצל השכינה.
מוקדש לפדייתם בשלום של כל האסורים וכל השבויים, בגוף ובנפש, ברגע זה ממש.
נ.ב-
התוועדות י״ט המרכזית שלי השנה היא אישית, קטנה, בחושך חיצוני ובאור פנימי, עם אדמו״ר הזקן ועם המגיד ממזריטש שהערב הילולתו, ועם הניגון פדה בשלום על פסנתר.
זאת התוצאה לאחר שעתיים רצופות של נגינה:
שבת שלום,
לשנה טובה ומתוקה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!
תמר, י"ט כסלו תשפ"ה
Comments