פרשת ״ואתחנן״ וחג האהבה


הכי מתאים בעולם לקרוא וללמוד בט״ו באב, חג האהבה, בפרשת ״ואתחנן״. פרשה שכל כולה אהבה, אהבה טהורה ונשגבה. בדרך כלל כשכותבת על פרשת השבוע אוהבת לבחור לי מספר פסוקים שאותם מצטטת, אך הפעם פשוט לא יכולה לבחור. כל פסוק ופסוק כל כך מלא אהבה ועמוק עד שמעלה דמעות...

הפרשה מתחילה בביטוי האהבה העצומה של משה רבנו לארץ הקודש כך שעל אף שיודע שנגזר שלא ייכנס אליה, הוא פונה לקב״ה בתחנונים... מבקש שעל אף שלא מגיע לו עפ״י דין בכל זאת מבקש ממקור החסדים.. מבקש מתנת חינם, בלי קשר למעשיו הטובים, מבקש שתתקבל תחינתו מתוך רחמים... הקב״ה לא יכול לעמוד בפניו, בפני מי שהכי קרוב אליו... הוא נענה לתפילה בכך שהוא נותן לו לעלות אל ראש הפסגה ולשאת עיניו ולראות אותה, לאורכה ולרוחבה... משה רבנו לא נכנס אליה בגופו אך הוא רואה את כל כולה בעיניי רוחו.

משה רבנו מלמד אותנו מהי אהבה אמיתית ומהי ענווה אמיתית, כי משה רבנו הוא כולו מידת האמת. משה רבנו רוצה להיכנס לארץ הקודש ולקיים בה את כל המצוות שיכולות להתקיים רק בה לא כדי לקבל טובה לעצמו, לא כדי שהוא יהיה זה שיקיים את המצוות, אלא בכדי שהמצוות הללו תקויימנה בדרך אמיתית- נצחית. הוא יודע שאם הוא זה שיקים את בית המקדש הוא לא ייחרב לעולם, הוא רוצה להיכנס לארץ הקודש כי יודע שאם ייכנס הכל יהיה פשוט מושלם.

אך זה לא הזמן...

משה רבנו, הענו מכל אדם, מלמד אותנו שבענווה אמיתית אנחנו מוכנים לוותר על המושלם ומסתפקים בכך שהוא קיים אצלנו בתוכנו גם אם אין לו כרגע ביטוי חיצוני בעולם.

מה שחשוב למשה רבנו באמת זה שעם ישראל ייכנס לארץ הקודש גם אם לא הוא זה שיכניס אותם, מה שחשוב לו באמת זה עצם כניסתם... הוא מוותר על העונג העצום שהיה יכול להיות לו אם היה בעצמו מכניס אותם ודורך על האדמה הקדושה ביחד איתם... חשוב להבין שיש לו בזה כאב, אי אפשר להימלט מהכאב... כאב של חוסר מימוש, כביכול של פספוס. אך ביחד עם הכאב יש את השמחה על כך שהחלום ממומש גם אם הוא בעצמו כרגע בפועל לא מממש אותו. אדם חולם חלום ובכל מאודו רוצה לממשו. על אף שהוא בעצמו לא זוכה, עצם זה שהוא רואה אותו מתממש, רואה את חזונו קורה, זה נותן לו שמחה עצומה בלב. זה שילוב של כאב ושמחה בו זמנית. השמחה לא מבטלת את הכאב אלא נמצאת שם יחד איתו, קצת משככת אותו אך לבטח לא מעלימה אותו.

אפשר להמשיל זאת לילדה שנולדה לה אחות. קודם לכן כל תשומת הלב של ההורים היתה כלפיה, ועכשיו פתאום יש אחות חדשה שכביכול, תופסת את חלקה. הילדה תוכל לשאת וליהנות מהולדת אחותה רק אם היא תדע בוודאות שהאחות לא באמת לוקחת לה שום דבר, שהיא לא ״במקומה״ אלא שלכל אחת מהן יש את המקום שלה שהוא אך ורק שלה ושלעולם לא יוכל אף אחד ליטול אותו ממנה. אם אדם מרגיש ״שלקחו לו את מקומו״ הוא מאבד את משמעות קיומו ואת זה הנפש לא תוכל לסבול לעולם. כל אחד ואחת חייבת להרגיש שיש לה משמעות, שיש לה מקום שהוא רק שלה בעולם, שיש לה בלב ההורה את המקום המיוחד שלה ושגם אם ייוולדו לה אלף אחיות הוא לעולם לא ייפגע. היא חייבת לדעת ולהרגיש שהיא תמיד אהובה, אחרת פשוט תאבד את משמעות קיומה... והכאב ינצח אותה.

כך משה רבנו יודע שיהושע לא בא במקומו, הוא לא התחליף שלו. פשוט יש לו את התפקיד שלו שהקב״ה ייעד לו... והוא שמח במימוש חזונו גם אם בפועל הוא לא חלק ממנו. כך השמחה והכאב נמצאים בשלום יחדיו בנשיאת הפכים שמתרחשת בהמון מצבים בחיים.

נכון שמשה נאסף אל עמיו ומחזיר נשמתו לפני שעם ישראל נכנס לארצו, אך תחינתו ותפילתו התקבלה כך שהוא נתבקש לעלות על ההר ולראות הכל, שום דבר לא נסתר מעיניו, הוא ראה כל מה שהולך לקרות... כמו שמסתכלים במפה ורואים בו זמנית את העליות והירידות... הוא ראה את הקשיים והגלויות וראה גם את הצמיחות, ההתקדמויות, הפריחות. הוא ראה את בתי המקדש בתפארתם והוא ראה גם את חורבנם... אך בעיקר הוא ראה שבסוף הדרך תהיה גאולה שלמה. הוא ראה את החלום שלו ממומש במלואו תוך כדי שהוא בעצמו נמצא ומממש אותו בדרך המושלמת בדיוק כמו שידע תמיד בפנימיותו.

ידוע שאין תפילה שלא נשמעת ואין תפילה שחוזרת ריקם. זה פשוט עניין של זמן...

כן, כל החלומות כולם יתממשו במלואם

אין בזה שום ספק והכל יהיה מושלם

״בעל הטורים״ מגלה לנו ש״ואתחנן״ גימטריה ״שירה״ ומסביר שמשה רבנו אמר לפני הקב״ה שירה כדי שישמע תפילתו.

אין מתאים יותר לסיים את הכתוב עם אחד משירי האהבה היפים ביותר והנוגעים ביותר שאי פעם נכתבו ע״י נתן אלתרמן ז״ל שלפני שבוע (בט׳ באב) צויין יום הולדתו.

https://youtu.be/7T8wbdYlAbQ


תמר, טו באב תשעט 2019