פרק יד' - הראש בשמיים והגוף באדמה

בפרק יד׳ בתניא האדמו״ר הזקן מבאר שדרגת הבינוני, על אף שנראית היא רחוקה ובלתי מושגת כביכול לאדם ממוצע מן השורה, היא איננה באמת רחוקה וכל אחד ואחת מאיתנו מסוגלים להגיע אליה... מספיק שברגע מסויים אנו עסוקים בלימוד תורה (או פנימיותה- כמו למשל לימוד מספר התניא) או עושים איזשהו מעשה מצווה, למשל מרגישים רגש של אהבה לזולתנו, או מקיימים משהו ממצוותיה של תורתנו... כמו נתינת צדקה, הנחת תפילין, הדלקת נרות של שבת קודש ועוד׳ באותו רגע ממש אנחנו בדרגת ה״בינוני״ של התניא (גם אם רגע קודם עסקנו בעניין של חולין או מילאנו תאוות גופנו ללא כוונה של קדושה) . כל רגע ורגע אפשר להיות בינוני ולדבוק בקב״ה, לחבור לפנימיות הנשמה, להיות ״מכוונים״ למטרת הבריאה... האדמו״ר הזקן מסביר שלכולנו יש בלב אהבה מסותרת לקב״ה, אהבה שקיבלנו בירושה מאבותינו והיא מוטבעת בנשמתנו. אמנם לא תמיד אנו חשים בה ביום יום כי אנו שקועים בענייני העולם... אך כאשר מגיע איזשהו ניסיון לערער את יהדותנו (למשל אם מישהו יבקש מאיתנו לעשות עבודה זרה וכד׳) נהיה מוכנים למסור את נפשנו ולא נכפור בבוראנו, בזהותנו, בשורשינו, ביהדותנו... ואילו כאשר אנו פועלים בניגוד לתורה הקדושה ומצוותיה זה רק משום שבאותו רגע נכנסת בנו ״רוח שטות״ ואנו חושבים בטעות שאם נעשה את העברה אנו עדיין נהיה יהודים, מחוברים לקב״ה כבנים, אך באמת לאמיתה כל עברה מפרידה אותנו מהקב״ה, מפרידה אותנו מהנשמה... וכל מצווה מחברת אותנו אליו, מחברת אותנו אל עצמנו, אל נשמתנו... ורואים זאת גם בחיצוניות קיומנו ... ככל שאנו מחוברים יותר ככה אנו מוארים יותר, ככה השם נגלה דרכנו יותר... ומי שהכי הכי מחוברים הם הצדיקים... שחיים את חייהם בדרגת ״אהבה בתענוגים״.... זאת האהבה בדרגה הכי גבוהה, הכי טהורה, הם פשוט רואים את האלוקות בכל מה שלפניהם נגלה... הם רואים את הפנימיות הקדושה ולא ״מסתמאת״ ראייתם בשל חיצוניות לכאורה הפוכה... אין בכלל בכלל ״רע״, הכל טוב בתמימות מתוקה ... כך שצדיקים אלו כבר בחייהם חיים את העולם הבא... כמו שנאמר בגמרא :״עולמך תראה בחייך ״... מן הסתם אין להם שום שייכות לעניינים גשמיים שאינם לצורך קדושה, אין להם שום שייכות לתאווה... הם חיים את האהבה בתמימותה ושלמותה. על אף שמעטים מאוד זוכים לנשמות שיכולות להגיע לדרגה הזאת, ורובנו בסה״כ שואפים להיות בינוניים, אנו יכולים לנסות להתחבר לאהבה הזאת, לנסות להתעורר מבפנים. אם למשל בטבע אנו מתבוננים, ואנחנו לעיתים ממש מתפעלים מיופי הבריאה ומחוכמתה הרבה... אנחנו יכולים לתפוס שזה הקב״ה מחייה את זה בכל רגע ורגע, שאין לשום דבר ״קיום ״בפני עצמו ״ והיה מתבטל במציאות אם הקב״ה לא היה מחייה אותו... ומה שמיוחד בכל ברייה היא עצם ייחודיותה... עצם זה שלכל נברא ונברא זורם אור אלוקי מיוחד משלו, תדר אנרגטי ששיך רק לו... כמו שלכל אדם ואדם יש פנים שהם מיוחדות לו כך גם בטבע... ואפילו צמחים שנראים לנו כביכול ״זהים״ אינם כך והם יחידים ומיוחדים .... כי הקב״ה אוהב כל נברא ונברא באופן מיוחד ואוהב את כולם יחד כאחד. כשאנו קולטים ורואים שהמציאות הגשמית קיימת רק בשל האור האלוקי , כשאנו מבינים שאנו יכולים לקחת כביכול את כל החומרים והיסודות הכימיים שמרכיבים למשל צמח אחד קטן, לקחת תאית, נתרן , זרחן, ועוד יסודות - לא נוכל לחבר אותם ולעשות מהם צמח... כי אין בנו את הכוח לברוא יש מאין אלא רק נוכל לקחת את היש הכבר קיים (למשל הזרע) ולעזור לו למצות את הפוטנציאל צמיחה הגלום בו... כשאנחנו מבינים שהחומר הוא לא חשוב אלא אם כן הוא משמש את הרוח למטרות טהורות של קדושה, מאליו נעלמת מלבנו כל תאווה... הקב״ה ברא אותנו בני האדם זקופי קומה כך שגם כאשר אנו הולכים על הארץ, מכל מקום אנו רואים את השמיים... לא כמו הבהמות שרק את הארץ הן רואות (מתוך לוח היום יום של השבת הזאת)

בפרק הזה ישנה סוכריה מתוקה שמעניק לנו ברוב טובו בעל התניא האדמור הזקן מבטיח ואומר שאם נתמיד ברצוננו להתבונן עמוקות בעולמנו ולהתעורר באהבה עזה לבוראנו, אולי נזכה ומתוך אותה שמחה תתעבר בנו נשמה צדיקה... ואותה נשמה שמתעברת בנו תתן לנו את הזכות להרגיש באמת שמחה אמיתית של צדיק... להרגיש אהבה בתענוגים כאן בחיינו הגשמיים... מתוך התעוררות שלנו בתחתונים נוכל לקבל סוכריה מתוקה ממרומים ולחיות עולם הבא בחיים הארציים...

שנזכה כולנו להיות, ולו לרגע קט, צדיקים

https://youtu.be/uwmhEyxmAUQ


תמר, שבט תש"פ



פוסטים אחרונים

הצג הכול