פרק יג' - לעלות במדרגות האמת

בפרק יג׳ בתניא אדמו״ר הזקן מתעמק בדרגת ה״בינוני״ שאליה שואפים כל אשר את האמת מחפשים. לגבי הבינוניים נאמר ״זה וזה שופטן״ כלומר, לא רק יצר הרע שופט ומחליט כמו אצל הרשע ולא רק יצר הטוב שופט כמו אצל הצדיק - כאן שני היצרים אומרים דבריהם ומביעים דעותיהם, אלא שהצד השלישי המכריע הוא הקב״ה , שהוא עוזר תמיד ליצר הטוב ... ולכן נאמר ע״י חז״ל שאלמלא הקב״ה עוזר ליצר הטוב לא יכול היה האדם להכניע את היצר הרע שבו ...

הנקודה והשאלה החשובה שמעלה בפרק זה בעל התניא היא: אם הרי ידוע לנו שהאמת היא נצחית, כל מה שהוא אמיתי הוא נצחי ולא רגעי כפי שאומר שלמה המלך במשלי: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר״ ... אזי איך ייתכן ש״בינוני״ שהאהבה שלו לקב״ה לא בוערת כל הזמן כשלהבת אש בקרבו כמו אצל הצדיק... שהיא בוערת בו בעיקר בשעת התפילה וקריאת שמע... והיא כביכול ״זמנית״ ולא תמידית... אז איך אפשר לומר שהיא אמיתית??? את זה מבאר האדמו״ר הזקן ברוב חוכמתו וגדולתו... הוא מסביר שהאמת היא יחסית לדרגה הרוחנית שבה האדם נמצא... האהבה של הבינוני היא אמיתית כי הוא תמיד יכול לעורר אותה בזמן התבוננותו, בזמן תפילתו. על אף שביחס לצדיק אולי אין זו אותה ״אמת״ היא אמיתית ביחס לדרגתו הנוכחית. הדבר מביא למחשבה, מהי אמת? והאם היא מוחלטת? האם אנו יכולים לשפוט אחרים ולהחליט אם הם אמיתיים? בהתאם לאמור, כל עוד האדם מחובר לנשמתו הוא אמיתי במקום הימצאו. אדם אחד יוכל להתחבר לנשמתו ע״י שהייה והתבוננות בטבע שסביבו, אדם אחר יתחבר לנשמתו ע״י הקשבה לניגונים שקטים ונוגים, ושלישי יתחבר דרך מוסיקה קצבית וחזקה, ולנו אין לומר איזו מהדרכים ״אמיתית״ יותר מרעותה... כל עוד האדם מעורר את נימי הנפש הפנימיים שבו, כל עוד ישנה התאמה לתדר הפנימי שלו, זוהי האמת האמיתית שלו... גם אם היא שונה מזו של חברו ... כל מטרת מסע הנשמה בעולם היא להגיע לשורשה, להגיע לאמת שהיא משמעותה, ואדם שמחפש את האמת ימצא אותה, ויעלה במסע שלו מדרגה לדרגה , ויחד איתה תתעלה גם האמת שלו מעלה אחר מעלה. כל פעם שיעלה מדרגה נוספת המדרגה הקודמת תראה לו ״לא מספיק אמיתית״ או לא מספיק מדויקת ביחס למדרגה הנוכחית. וכך יזדכך ויזכך את עצמו ואת משמעות קיומו. אחת התכונות אולי הכי חשובות של משפיע או מחנך היא להאמין במושפע או במחונך , לראות באמת את הפוטנציאל הגלום בו אך לעולם לא להאיץ בו... לתת לו להתקדם בסולם הדרגות בקצב שלו... עפ״י האמת בדרגה שלו... אם משפיע רוחני כל מטרתו היא לעצב את המושפע כמה שיותר מהר כך שידמה לו, אז הוא לא רואה את המושפע אלא רק את עצמו. לדוגמא : אם בני המתבגר כותב מוסיקה מחאתית ואף גסה אך דרכה הוא מתחבר ומבטא את עולמו הפנימי ואת האמת הנשמתית שלו בדרגתו , עלי כהורה לשמוח שהוא מצא דרך להתחבר לנשמתו... אל לי להאיץ בו אף אם רואה אני פוטנציאל גבוה מאוד שטמון בו... אם למשל הייתי יכולה לגרום לו בדוחק לכתוב מוסיקה חסידית כמו ש״אני״ אוהבת... הייתי מנתקת אותו מהאמת שלו ומאלצת אותו לחיות לפי אמות מידה שאינן בשלב הזה מתאימות לו... משפיע אמיתי רואה את המושפע ואת טובתו ונותן לו כלים להתפתח עפ״י הקצב שמתאים לו מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאין בה ציפייה לדבר מה, שהיא אבסולוטית ללא התניה. אם אהבה הופכת באיזשהו שלב לשנאה היא לעולם לא היתה אמיתית, אהבה אמיתית היא תמידית, גם אם היא לא תמיד בוערת באש גדולה, תמיד קיימת הבערה, אף אם השלהבת לעתים קטנה.

האדם כל חייו עולה מדרגה לדרגה, השאיפה שלו למעלה. כי אם יישאר במקום תגיע הנסיגה... וכל עליה אומרת יציאה מאזור הנוחות שקדם לה... ויש זמן של אי ודאות או הרגשת ״נפילה״ בין מדרגה למדרגה. ..

בהשגחה פרטית, ברגע של אי ודאות אישית , ברגע שבו לא ידעתי מה בחיי אמיתי ומה שקרי, ומהי בכלל שליחותי... ממש לאחרונה... כתבתי לרבי בשאלה ובאגרת הקודש שנפתחה לי הרבי מליובאוויטש מבאר בדיוק את הסוגיה . הוא כותב כך:

״ובשאלתו בתניא , ובין מדרגה למדרגה , טרם שיגיע למדריגה עליונה ממנה הוא בבחינת נפילה ממדריגה הראשונה - מדוע מוכרחה להיות נפילה טרם שיגיע למדריגה העליונה? הביאור בזה - אוחזים ונמצאים במדריגה מסוימת, ע״י כך שעושים, חושבים ומתייגעים בעניינים המביאים למדריגה זו. כדי להגיע למדריגה (אחרת) נעלית יותר, יש להשקיע את עצמו ולהתעמק בעניינים אחרים נעלים יותר, ולאחר יגיעה מסויימת בהבנתם והרגשתם הוא מגיע למדריגה נעלה יותר. אלא שאי אפשר להיות עסוק ושקוע בשני סוגי עניינים בבת אחת, ומוכרחים אפוא להפסיק לעסוק ולפעול בעניינים הקודמים, לחדול מהם - ממילא חסרה גם התוצאה של העיסוק - מדרגתו הראשונה. אבל נשאר רושם . למשל: נואם מעולה, ע״י נאום נלהב יביא את שומעיו עד כדי דמעות בפועל, ואם אחריו יבוא נואם שני יותר טוב ממנו ואודות עניין שנוגע לשומעים יותר עמוק - הוא יביא אותם לידי בכי בקול, או ״ליציאה מהכלים״ מרוב שמחה. לאחר שהראשון סיים ולפני שהשני ״תפס״ את הציבור- לציבור אין גם דמעות בעיניים, אף כי רושם מהרגשות בעת הנאום כן נשאר. כמובן הנואם (בנמשל) הוא השכל, הנאום -אודות גדולת הבורא, שפלות האדם וכיוצ״ב״. (אגרות קודש כרך יד עמ׳ תנז - מתורגם )

לכן, ברגעים וזמנים של אי ודאות, חוסר בהירות , כשנדמה לנו שכל החלומות שלנו קרסו, כשהאמיתות התערערו ואנו מרגישים שאנו אף לא יודעים מהי דרכנו ולאן מועדות פנינו... אנו כנראה בשלב ה״נפילה״ שלפני עליית המדרגה הבאה... והגעה לאמת יותר גבוהה.

שנזכה לעלות מעלה מעלה בדרגות ובמעלות, שלא נתפעל מהנפילות, ושנגיע לאמת לאמיתה, לאמת בדרגתה המזוככת ביותר והמדויקת בשיא תפארתה. שם אולי נגלה את האהבה במהותה.

https://youtu.be/p5dNzfzJVoE


תמר, שבט תש"פ 2020



פוסטים אחרונים

הצג הכול