פרק ט"ז בתניא- לנסוק עם כנפינו מעלה מעלה...

הגענו לפרק ט״ז. כאן מסביר אדמו״ר הזקן שכאשר אנו מתבוננים במוחנו בגדולת אינסוף ברוך הוא, ההתבוננות הזאת מולידה במוחנו יראה כלפיו. כמו עכשיו בתקופתנו הכל כך לא ״רגילה״ כשמתבוננים מבינים שיד השם כאן פועלת פעולתה ונולדת בבינתנו יראה גדולה ... כשממשיכים להתבונן עוד ומעמיקים בהתבוננות ורואים את חסדי השם הנמצאים גם בתוך האנדרלמוסיה של החיים... ומבינים את אהבתו הגדולה לכל הברואים , במיוחד אלינו, כ״בנים יחידים״, אז נולדת מהבנה זו בליבנו אהבה, אהבה מצד נפשנו האלוקית המחוברת אליו תמידית, אהבה שמתגלית בחלל לבנו הימני, וגורמת לנו לרצות בחשק עז ולב בוער כרשפי אש לדבוק בו דרך קיום מצוותיו.

היראה והאהבה (דחילו ורחימו בשפת הקבלה) הן כמו כנפיים שמעלות את המצוות והמעשים הטובים שלנו מעלה מעלה לעולמות העליונים... הן החיוּת והנשמה שקיימות בתוך המעשים הגשמיים, הן אלה שמפיחות בהם חיים. ואולם, מסביר בעל התניא, לא תמיד אנו מצליחים להגיע לרמה כזאת של אהבה לה׳ בהתגלות הלב... לפעמים אנחנו יכולים להתבונן ולנסות , ואנו מבינים בשכלנו שכדאי לנו לדבוק בו, יש לנו בשכל יראה, אנו מגיעים להחלטה שזוהי הדרך שראוי לנו ללכת בה, ויחד עם זאת לא מצליחים לעורר אהבה עזה. כאן האדמו״ר הזקן מרגיע... הוא אומר שיש נשמות שמצד שורש נשמתן אינן מסוגלות להגיע לדרגה כזאת של אהבה אך אל לנו להצטער כי במצב כזה הקב״ה בעצמו בא לסייע ו״ מחשבה טובה מצרף למעשה״. כלומר, הוא בעצמו מחשיב את המצוות שהאדם מקיים מכוח החלטת תבונתו ומכוח האהבה שמוסתרת בתעלומות ליבו (ואיננה מגיעה לדרגה של אהבה בוערת וגלויה) ככנפיים של יראה ואהבה גלויה ועוזר להעלות גם כאן את המצוות והמעשים הטובים מעלה... כל עוד אין אנו עושים את הדברים ״כמצוות אנשים מלומדה״, רק מכוח ההרגל, בלי כוונה, כמו גוף בלי נשמה, אזי מספיקה אפילו החלטה שכלית טובה בשביל שמעשינו ישפיעו ויעלו ויעשו נחת רוח למעלה.

בפרשת ״ויקרא״ מובאות הדרכים שבהן מקריבים קורבנות נדבה בבית המקדש. ישנם כל מיני סוגים של קורבנות שאפשר להקריב כשבית המקדש קיים. יש כאלה שמכפרים על חטאים, כאלה שמביאים כהודי׳ה על נס או הצלה מדבר מה, ויש קורבנות נדבה. קורבנות נדבה מקריבים ללא סיבה רק מתוך אהבה. כמו שאוהבים מישהו מאוד ורוצים להכין לו משהו או לתת לו מתנה רק בשל האהבה ולא מתוך איזושהי סיבה (בטח לא בשביל לקבל תמורה בעדה). קורבנות נדבה מקריבים מתוך אהבה אלוקית טהורה. הכהן מקטיר את מה שמביאים לו על המזבח. ישנם עשירים שיכולים להביא קורבנות יותר ״משובחים ״ וישנם עניים שמביאים קורבנות יותר ״פשוטים״. ובכל מקרה אין הבדל ביניהם מבחינת נחת הרוח שעושים הם למעלה כי מה שחשוב לקב״ה זו הכוונה... ״אחד המרבה ואחד הממעיט , ובלבד שיכוון את לבו לשמיים״ (רש״י לויקרא א׳ יז) כשילד מביא מתנה לאמא, איזה ציור שעשה, השמחה של האמא היא לא מיופי הציור בהכרח אלא מעצם הכוונה שמבטאת אהבה, ואם היא יודעת שלילד מסויים קשה להביע אהבה (על אף שהיא יודעת שהוא אוהב בסתר לבו) היא תתרגש לא פחות מכל מעשה טוב או תנועה קטנה של קירוב שתגיע ממנו... הכנפיים הרוחניות הן היראה והאהבה שמעלות כאמור את מעשינו מעלה ומשפיעות לטובה, הכנפיים הגשמיות שלנו בגוף הן הריאות, שצורתן ככנפיים והן אלה שקולטות את האוויר ונושמות... כאשר הכנפיים הרוחניות שלנו מנוונות הדבר ישפיע גם על יכולת הכנפיים הגשמיות (ודי למבין...) ולכן, טוב לנו, טוב לעולם, טוב לנשמתנו, טוב לבריאותנו, שנתבונן לעומק במשמעות קיומנו, שנראה בעיני רוחנו כיצד כל מה שקורה הוא בהשגחה אלוקית ולטובתנו... ונעורר אהבה (אין מי שאין לו יראה בזמננו) בתוך לבנו.... אי אפשר רק עם כנף אחת לנסוק לשמיים, אנו חייבים שתהיינה לנו שתיים... וכאמור גם אם האהבה עדיין בסתר לבנו, מספיק אם רק נבין בשכלנו שטוב לנו להתחבר לבוראנו, לנשמתנו , למלך מלכי המלכים, בורא כל העולמים. ואולי מספיק גם אם רק נאהב את אחינו, בני ובנות עמנו, באהבת ישראל מאחדת וטהורה , כי כמו שאמר אדמו״ר הזקן בעצמו, שההוכחה לאהבה אמיתית למישהו היא ״כשאוהבים את מי שהאהוב אוהב״... והיות שהקב״ה אוהב אותנו , בני ישראל, כשאנחנו אוהבים את אחינו היהודים, בכך אנו מוכיחים שאנו אוהבים באמת (בגלוי או בסתר ) את אלוקים. בימים כאלו אנו זקוקים מאוד לכנפיים שמדי פעם תעלינה אותנו מעלה מעלה מעל המציאות שאיננה מובנת בעליל, שלעתים נראית מבהילה ומפחידה... שננסוק ונפרח מעלה... נקבל חיות , כוח ושמחה, מתוך התקרבותנו לאור השכינה, ונחזור טעונים באמונה לקיים את שליחותנו בעולם הזה בנחת ובאהבה בלי שמץ דאגה. תמר, ניסן תש"פ 2020


פוסטים אחרונים

הצג הכול