פרק ח' - איך להימנע מכף הקלע...

הפרק השמיני בתניא הוא לא פרק פשוט ללימוד, במיוחד לא לאנשים שגם ככה הנטייה שלהם היא לכיוון הפחד והחרדה... זה פרק שמעורר הרבה יראה... כשסיימנו הערב ללמוד הדבר הראשון שאמרו לי החברות, זה :״איך תכתבי על זה פוסט? אנשים יעזבו ולא ירצו יותר ללמוד״ אך אז נזכרתי במאמר שקראתי השבת בו הרבי מליובאוויטש מסביר שהיות והתורה היא כולה קדושה ונצחית, אין הבדל בדרגת הקדושה בין פסוק אחד למשנהו, או בין תיבה אחת למשנתה... הפסוק :״אנכי הוי׳ אלוקיך״ איננו קדוש יותר מהפסוק ״ותמנע היתה פילגש״... ומכאן אפשר לעשות השלכה גם לתניא קדישא... הפרקים שעוסקים בקדושת הנפש האלוקית, בחיבור השמיימי והפנימי שלנו עם הקב״ה ע״י עיסוק בתורתו ומצוותיו אינם חשובים או קדושים יותר מפרק זה שעוסק בעניינים לא פשוטים של תהליכים מטהרים... מה שעובר הגוף שחטא לאחר קבורתו ב״חיבוט הקבר״ ומה שעוברת הנפש שחטאה ע״י גילגולה ב״כף הקלע״... או אף חלילה בירידתה לגיהנם...

בעצם האדמו״ר הזקן ממשיך את הפרק הקודם, ומפרט שישנם שני סוגים של חטאים. יש כאלה שהם בתחום המותר , שזהו ״יצר רע יהודי״ או ״שד משדין יהודאין״ (כמו למשל אכילת מאכלות כשרים לשם תאווה) ויש חטאים שמגיעים מתחום האסור, שאסורים ואזוקים בקליפות הטמאות, הם באים מ״שדין נֻכְרָאִין" ואי אפשר בדיעבד אותם לקדש ולהעלות... החטאים בתחום המותר הם כאלה שאפשר בדיעבד להעלות ולקדשם ואולם ״רשימו״, רושם דק מהם, נשאר טבוע בדם ובבשר האדם... ואותו רושם מיטהר ומזדכך רק לאחר מיתתו, בחיבוט הקבר שלאחר קבורתו. ישנם צדיקים גמורים, כמו רבי יהודה הנשיא זצ״ל, חותם המשנה, שאף העיד על עצמו שלא נהנה מהעולם הזה אף לא לשניה... הכל עשה לשם שמיים ולצורך קדושה ולכן גופו קדוש ואף קברו אינו מטמא... הוסיפה איה מחוכמת ״בעל הסולם״ שאמר שכל עצבות באה משום מותרות שאדם לקח לעצמו... בין אם מותרות בגוף או בנפש,כמו רדיפה אחר תשומת לב או כבוד... העמקנו קצת בנושא העצבות... לעתים אנחנו עצובים על כך שהדברים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים, עצבות שעלולה אף ״להפיל לקרשים״... עצבות שמשתלטת וסוחפת את נפשנו עד בכיה... ולעתים אף אין אנו יכולים לה... ואולם, במחילה לבעל התניא על ההוספה גם את העצבות הזאת אפשר להעלות לשורשה... לזככה ולקדשה... וזה נוכל לעשות כשנתבונן לתוכה ונבין... שזה שאני עצובה עכשיו בגלל משהו פרטי שלי שכל כך רוצה והמציאות לא מאפשרת ... לא מתיישרת עם רצוני, זה לא באמת הכאב הפרטי שלי. הבכי שלי הוא לא על עצמי, הוא מבטא בעומקו את גלותה של השכינה... שאף היא רוצה ולא יכולה... רוצה לשכון בעולם התחתון אך לא תוכל עד שהוא יהיה מוכן... עד שנהיה מספיק מזוככים וטהורים כדי להכילה, אחרת ירידתה רק תביא לשבירה... אז היא נאלצת להישאר שם בגלותה... בוכיה... כאמא רחל המבכה על בניה. אם מקדשים אותה אז אפשר להכיל את העצבות או המרירות הזאת יחד בו זמנית עם שמחה ואין בכך סתירה. כמו שכתוב בזוהר: “חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא” ... בצד אחד של הלב חדוה ובצד שני בכיה... ועדיין להישאר בתחום הקדושה.

אך נחזור לענייני סעיף 8 ולתהליך של ״כף הקלע״... זהו תהליך של היטהרות שעוברת נפש שחטאה בתחום המותר, כמו אדם שאין ביכולתו ללמוד תורה, והוא עוסק ומדבר בענינים בטלים, ענייני חולין שאינם עליו אסורים . נפשו תיאלץ להזדכך בכף הקלע בבוא העת... הרעיון של התהליך הזה הוא כזה . האדם מגיע לאחר פטירתו לעולמות העליונים, אך כדי שיוכל להיכנס לגן העדן וליהנות מזיו השכינה, הוא חייב ראשית להיטהר ע״י כף הקלע. הוא שם כבר יודע מעלתה של הקדושה, יודע מתיקות אהבת האלוקות... אך מאלצים אותו , כמו ״קולעים״ אותו לעברו... נותנים לו לעבור שוב את אותן מחשבות ודיבורים בטלים שדיבר אותם בזמן שחי כאן... אך הפעם אין לו עונג באותם הדברים, אלא להיפך, הם גורמים לנשמתו ייסורים... ובכך אותה מטהרים...

אדמו״ר הריי״צ (חתנו של הרבי והאדמו״ר שקדם לו- השישי של חב״ד) אמר באחת משיחותיו שאמירת דברי תורה בעל פה כמו חומש/תהילים/תניא, לא רק מטהרת את האוויר ומקיימת מצוות לימוד תורה אלא גם מצילה מעונש כף הקלע...

שנזכה לקיים כבר בעולם הזה מצוות לימוד תורה לשמה, שכל מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו יהיו לשם הקדושה, ושנצליח במהרה להיות כה מזוככים עד שנפדה את השכינה מגלותה ותהיה לכולנו שמחה וגאולה אמיתית ושלמה


https://youtu.be/A-UXd4FXJDw


תמר, חשון תש"פ 2019



פוסטים אחרונים

הצג הכול