פרק ז'- העיקר הכוונה

בפרק ז' בתניא אדמו״ר הזקן מבהיר לנו כמה חשובה הכוונה... הנפש הטבעית שלנו מגיעה ממקום אמצעי שבין הקדושה והטומאה (קליפת נוגה) והכוונה הטהורה בלבד היא זו שיכולה להשפיע על מעשינו שבתחום האמצעי ולהעלות אותם לקדושה או בהעדרה להורידם חלילה לטומאה. הכל בידי הכוונה... המעשים הללו האמצעיים הם כאלה שאינם איסורים גמורים שאסורים וכבולים אצל הקליפות- כמו למשל עשיית מעשה שאסור עפ״י שס״ה מצוות לא תעשה, ואינם מצוות שהן בתחום הקדושה בהכרח. הם מעשים שמותר לעשות... כמו למשל אכילת מאכל כשר ומותר או קיום יחסי אישות בטהרה בין איש ואשה נשואים כהלכה. יחד עם זאת שמעשים אלו מותרים, חשובה מאוד בקיומם הכוונה לשם שמיים, לשם הקדושה.... יש הבדל בין אם אדם אוכל מאכל כשר מתוך תאוות ״אכילה לשמה״, מתוך תאווה גופנית גרידא, לבין אם הוא אוכל כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה או לקיים איזושהי מצווה. הכוונה הטהורה מעלה את האכילה לקדושה עד כדי כך שהאוכל שאוכל ״עולה לה׳ כעולה וכקורבן...״ וכנ״ל לגבי יחסים אינטימיים מותרים, אם הם נעשים לשם תאווה או לשם קיום המצווה של פריה ורביה וכד׳... הכוונה לשם שמיים מעלה את המעשה הגופני לתחום הקדושה עד כדי כך שהגוף הגשמי הופך להיות ״תשמיש קדושה״... כאשר אדם מספר בדיחה... מתבדח עם קרוביו גם כאן הכוונה היא זו שמשפיעה אם המילים ייכללו בתחום הקדושה או חלילה ירדו לתחום של הצד האחר (הסטרא אחרא). אם הכוונה בבדיחותא הינה לשמח את עצמו ואת זולתו על מנת שעבודת ה׳ תהיה מתוך שמחה, מילות הבדיחה עולות לקדושה ואולי גם הקב״ה ומלאכיו ״מחייכים״ כששומעים אותה ואם חלילה הכוונה בבדיחותא היא דווקא למשל ״לצחוק״ על חשבון אדם אחר (ובכך להרגיש טוב יותר עם עצמו), או שהדברים נאמרים מתוך ליצנות וקלות דעת, אז לא רק שהם יורדים לתחום הקליפות אלא שהרבה פעמים הם מביאים את המעשה לתחום הזה, כי ידוע שכל עבירה שאדם עושה היא מתוך קלות דעת... אם קצת היה משקיע מחשבה היה יודע שלמשל העונג הרגעי שמקבל מקיום דבר אסור לא משתווה לסבל שיסבול לאחר מעשה...

ואולם, גם אם ״נפלנו״ וחטאנו ועשינו מעשים אסורים, גם אם ממש שקענו בקליפות... עדיין אנו יכולים גם משם להתעלות... וזאת ע״י שתי אפשרויות... אפשרות אחת היא בזמן הגאולה השלמה שבה תעבור מו הארץ כל רוח הטומאה... לא יהיה יותר מוות, לא תהיינה יותר קליפות, ייעלם כל הרע... כולל כל החטאים שעשינו כולנו במשך כל השנים... אפשרות שניה היא ע״י חזרה בתשובה מתוך אהבה מעומקא דליבא... לא חזרה בתשובה מתוך יראה, מתוך ידיעה שזאת האמת ואין לנו ברירה... אלא ממש מתוך אהבה עמוקה, כמו אהבתו של אברהם אבינו לאלוקות עד שידע וקיים את כל התורה עוד לפני שניתנה... זאת חזרה בתשובה שמגיעה מתוך נפש צמאה... נפש שמואסת כבר בכל החושך והטומאה, ומרגישה כבמדבר ציה, שעוד רגע גוועת מתוך רחיקותה, עייפותה וצמאותה... נפש שמשתוקקת להסיר מעליה את כל קליפות הרע ולהזדככך ולהרוות נשמתה שכבר הצטמקה מרוב יובש ושיממון עד שהגיעה לשאול תחתיה... לפעמים אנחנו צריכים להגיע הכי הכי למטה, ממש לתחתית של התחתית... ואז אנו שם במקום הכי הכי חשוך מגלים אור. שם אנחנו מגלים שכמה שנרד הכי נמוך, הוא איתנו גם שם... לא עוזב אותנו לעולם... ״אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ״ (תהלים קלט ח) ואנחנו מתפלאים... מה הוא לא מוותר עלינו פעם? אפילו שירקנו לכל בארות השתיה ועברנו כל עבירה? ומתוך הפליאה הזאת משהו מתעורר בנשמה שרוצה בהשתוקקות רבה לחזור חזרה... בשלב הזה אנחנו מקבלים הרבה סיוע... כי ״כל הרוצה להיטהר מסייעים בידו״... ואז ברור ונהיר שכל הירידה הזאת הגדולה היתה לצורך עליה... וכל הזדונות באותו הרגע מזדככים והופכים לזכויות... הם לא רק ״מתנקים״ , הם בעצמם מתקדשים!

שנזכה כולנו לחזור בתשובה שלמה לנשמתנו הטהורה, לחוש רוויה בנשמה

בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם; וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה“ (תהילים סו, פסוק יב)

לשם שמיים בכוונה שלמה

https://youtu.be/YB30syENOdo<


תמר, חשון תש"פ, 2019



פוסטים אחרונים

הצג הכול