עם כלביא יקום

נר ה׳ נשמת אדם

פרשת בהעלותך מתחילה בציווי האלוקי:

“דַּבֵּר֙ אֶֽל אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת”.

מנורת הזהב שבמקדש היתה בת 7 קנים והיתה עדות לעולם שהשכינה שורה בישראל. רש״י מבאר את המילים ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ כך שששת הקנים פונים לכיוון האמצעי וזאת כדי שלא יאמרו ש״לאורה הוא צריך״. בשונה ממנורה רגילה שתפקידה להאיר את הבית מנורת המקדש אין תפקידה להאיר את המקדש עצמו אלא להיות אור רוחני שיאיר מאורו לכל העולם. לכן החלונות במקדש היו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים על מנת שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם. שואל המהר״ל מפראג שאם הכוונה היא כפי שרש״י מבאר שששת הקנים פונים אל מול האמצעי, מדוע כתוב ״שבעת הנרות״ ולא ששת הנרות? הוא מסביר ש״שבעת הנרות״ הוא מושג שמבטא את כללות שבעת הקנים המאוחדים יחד כאחד. אין היחס לכל נר בפני עצמו אלא שבעתם כחלק מיחידה אחת שלמה, כפי שכתוב בהמשך הפרשה על אופן יצירת המנורה: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה״

המנורה נעשתה "מקשה אחת" - כלומר, היא נוצרה מחתיכה אחת של זהב ולא מכמה חתיכות שחוברו יחדיו.

ואיך מעשה המנורה קשור אלינו? מה העניין הפנימי שבה?

על פי פנימיות התורה נשמת האדם נקראת נר. כפי שאמר שלמה המלך במשלי: ״נר ה׳ נשמת אדם״. ישנה אמרה ידועה המיוחסת לרב קוק:

צָרִיךְ שֶׁכָּל אִישׁ יֵדַע וְיָבִין

שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ דּוֹלֵק נֵר

וְאֵין נֵרוֹ כְּנֵר חֲבֵרוֹ

וְאֵין אִישׁ שֶׁאֵין לוֹ נֵר

וְצָרִיךְ שֶׁכָּל אִישׁ יֵדַע וְיָבִין

שֶׁעָלָיו לַעֲמֹל וּלְגַלּוֹת

אוֹר הַנֵּר בָּרַבִּים

וּלְהַדְלִיקוֹ לַאֲבוּקָה גְּדוֹלָה

וּלְהָאִיר לְעוֹלָם כֻּלּוֹ.

את האור הפנימי האישי של כל אחד ואחת מאיתנו אנחנו צריכים לגלות ולעתים קרובות אנחנו מגלים אותו באמצעות אנשים אחרים שמשפיעים עלינו ועוזרים לנו לגלות את עצמנו, את פנימיותנו. אלה יכולים להיות הורים, מורים, מחנכים, או משפיעים רוחניים. אלו רק עוזרים לנו להסיר את הכיסויים שמאפילים על אור נשמתנו שקיים ממילא מתחת לכל הסיפורים והתירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו, מתחת לכל התדמיות שבנינו לנו במהלך השנים, מתחת לכל הפחדים.

כל אחד מאיתנו הוא גם מושפע וגם משפיע. תמיד יהיו אלה שנוכל לסייע להם לגלות את אורם. וכאן יש עבורנו הוראה מפורשת בפרשה: ״בהעלותך את הנרות״, את הנרות לא רק מדליקים והולכים, אלא משקיעים ונותנים ״מעלים״ עד שהשלהבת עולה מאליה, עד שהאדם לא זקוק עוד לסיוע שלנו והוא מאיר מעצמו, הוא עולה בעלייה במסלול הנשמתי שלו. מחד, לא רק לתת לרגע ולהיעלם, ומאידך לא לגרום לשני ליצור בנו תלות כלשהי. ישנו סיפור על עו״ד צעיר ונלהב שנכנס לעבוד במשרד עו״ד נחשב, הוא קיבל לידיו טיפול בתיק סכסוך שמתנהל כבר שנים רבות. העו״ד הצעיר הצליח לפתור סוף סוף את הקונפליקט בין הצדדים ולסגור את התיק. הוא ניגש לספר זאת בהתרגשות לעו״ד הותיק במשרד והלה החמיץ פניו ואמר לו שהתיק הזה מפרנס את המשרד כבר 20 שנה… כך יכול להתרחש גם בכל המקצועות הטיפוליים למיניהם… לעתים האינטרס של המטפל הוא לאו דווקא כלכלי אלא שההשפעה מקנה לו תחושת משמעות ורגש של נחיצות שהוא אינו מוכן לותר עליו בעוד שהוא לא שם לב שמי שמשפיע עליו הולך וקמל במקום לצמוח לפרוח ולהוציא פירות משלו לעולם. לכן, בכל השפעה נדרשת מידה של רגישות- מתי נזקקת השפעתי, הזרמת השפע שלי ומתי עלי לשחרר את האחר.

אדמו״ר הזקן מסביר בליקוטי תורה ששבעת קני המנורה מקבילים לשבעת הרועים שהם משפיעים אלוקות וחיות לכלל נשמות ישראל.

כל אחד מהרועים משפיע אור אלוקי במידה השייכת לו וההשפעה שלו ניכרת באדם באופן המיוחד לאותה מידה.

אברהם - הוא מרכבה למידת החסד. הוא מוריד לעולם ולנשמות ישראל את עבודת ה׳ באופן של אהבה כמים, כי החסד כמו המים - זורם ומרווה את הנשמה הצמאה לאלוקות כמים קרים לנפש עייפה.

יצחק- הוא מרכבה למידת הגבורה. הוא מוריד לעולם את עבודת ה׳ באופן של אהבה בוערת כרשפי אש, כשהלב מתלהט לאלוקות בחינת ״עזה כמוות אהבה״.

יעקב- הוא מרכבה למידת התפארת ואין תפארת אלא תורה, הוא מוריד לעולם את עבודת ה׳ בדרך של לימוד תורה לשמה, בחינת ״איש תם יושב אוהלים״,

משה - מייצג את מידת הנצח, והוא מוריד לעולם את עבודת ה׳ בדרך של ניצחון היצר הטוב על היצר הרע בחינת ״סור מרע ועשה טוב״,

אהרון- מייצג את ספירת ההוד. הוא מוריד לעולם את עבודת ה׳ בדרך של הודיה. היכולת להודות ולהכיר טוב, ולהודות לה׳ על הטובה והרעה באותה מידה בחינת ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״.

יוסף - הוא אמנם לא מוזכר בחלק זה של ליקוטי תורה, אולי משום שאדמו״ר הזקן התייחס אל היסוד והמלכות יחד כשהם מאוחדים. הוא מייצג את ספירת היסוד. ומאפשר את עבודת ה׳ על ידי הצדיק שבזכותה העולם קיים בחינת ״צדיק יסוד עולם״.

דוד- הוא מייצג את מידת המלכות. עבודת ה׳ מתוך שפלות רוח והתנשאות מלכותית בחינת ״כל ישראל מלכים הם״. עבודה שמתבטאת בדיבור דברי תורה בחינת ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך״.

7 המידות שמביאים לעולם שבעת הרועים הרוחניים מייצגים את שבע המדרגות בעבודת ה׳ שלנו, בחיבור עם עצם נשמתנו. כל אחד ואחת מטבעם שייכים יותר למדרגה מסוימת. בחינה מסוימת בעבודת ה׳ מודגשת יותר אצלם באישיותם. ישנם שבעה סוגים של יהודים כפי שבע המדרגות.

ואולם, כאמור לעיל למרות שישנם 7 קנים במנורה היא יחידה אחת שלמה. כך עם ישראל, למרות ההבדלים בינינו, אנחנו אחד במהותנו, והעבודה של כל פרט חשובה, כל עוד המגמה היא של עלייה…

האדם בחייו חייב כל הזמן לעלות, להלך מחייל אל חייל, לא להישאר במקום. להיות מחר טוב יותר ונעלה יותר מהיום. הנפילות הן חלק מהעלייה הן אלה שנותנות את התנופה.

אם הצלחנו להסיר את כיסויי הנשמה מתגלית האהבה שבעצמותה. מסביר אדמו״ר הזקן שישנן שני סוגי אהבה (כפי שכבר כתבתי אודותיהן בשבוע שעבר אך הן רלוונטיות בדרך אחרת גם כאן). אהבת העולם של אברהם, היא אהבה לה׳ שקשורה למימד הזמן והמקום השייכים לעולם. האדם מתבונן בתפילה ובכלל בעולם ומבין שכל השגותיו, פעולותיו, ורוב חייו מוגבלים במגבלת הזמן והמקום. לעומת זאת הוא מבין שהקב״ה הוא מעל כל מוגבלויות אלה והוא מתעורר בצימאון עז אליו, באהבה ״מלמטה למעלה״ בהשתוקקות גדולה ועזה לאלוקות. הרצון הוא הפנימיות של המידות. כשאנו רוצים משהו ברצון פנימי מתעוררים רגשות כלפיו, וישנה חווית תענוג בנפש. הרצון הוא המנוע הפנימי של כל היחס שלנו למציאות. כאשר ישנו משהו במציאות שעל פי טבע מסב לאדם תענוג והוא מסלק רצונו מאותו הדבר, לא יהיה לו יותר תענוג ממנו. ולהיפך, כאשר ישנו במציאות משהו שעל פי טבע מסב לאדם צער וייסורים, ואותו אדם גורם לכך שירצה בדבר, שהרצון שלו יהיה מכוון לאותה מציאות שיצר הבורא, היא כבר לא תצער ותייסר אותו כל כך. לכן, כשאדם רוצה אלוקות, הוא חווה תענוג מלימוד תורה וקיום מצוות. התענוג הזה מביא לעבודת ה׳ בשמחה שזאת כל כוונת התורה. לכן, עבודת ה׳ באהבת עולם, באהבה של אברהם, מביאה לכך שכל רגע בחייו האדם ירצה להתחבר לאלוקות בכל דרך אפשרית, ויחייה בשמחה ותענוג, אך הוא יהיה עדיין מוגבל בגבולות המקום והזמן, כי זו אהבה הקשורה לעולם.

אהבת אהרון, ״אהבה רבה״, היא אהבה שעולה מעבר לעולם ומוגבלויותיו, היא מצליחה להסיר את המסך המבדיל, את ההסתרה בין האלוקות לנבראים. היא אהבה שממשיכה את האלוקות ״מלמעלה למטה״. אהרן זה אותיות ״נראה״, כי הוא גורם לכך שהאלוקות תהיה בהתגלות בעולמות התחתונים. הוא מצליח לעשות זאת דווקא בזכות המרירות שהוא חש מתוך החושך וההסתרה. המרירות, כמו הזית המר שממנו מוסקים את שמן הזית של מנורה, מביאה לזעקה מעומקא דליבא, זעקה כזאת שמעוררת התגלות אלוקית למטה ללא הסתרה. כשאדם מאמין ויודע מהתבוננותו שהקב״ה הוא טוב ומיטיב ואין רע יורד מלמעלה, ויחד עם זאת הוא לא מצליח לראות זאת, הוא רואה חושך למול עיניו, הדבר מביא אותו לזעוק אליו, שיראה לו את החסד שלו בטוב הנראה והנגלה, שלא יסתתר עוד בעולם הזה. הפנייה הזאת למקור החסד שמעל ענייני העולם מתוך מרירות על הריחוק, מביאה לגילוי אלוקות. יש להבחין בין התאוננות ותלונה (שאף היא מופיעה בפרשה) לבין המרירות שבאה מתוך אהבה אמיתית מעומקא דליבא. זאת לא חלילה האשמה, או רגש שלילי של היפך האהבה. זאת אהבה פנימית ועמוקה שאין בה התנייה. שבפנימיותו האדם מרגיש את הקשר העמוק האלוקי, האחדותי, אך במציאות הוא רואה פירוד, דבר שנשמתו לא יכולה לשאת. את הפער בין האמת לאמיתה לבין השקר שהוא רק ההסתרה. לכן היא זועקת בקריאה בתדר שמצליח להסיר את ההסתרה ולגלות את אור ה׳ האמיתי כאן למטה.

במציאות רואים הרבה מרירות אך רובה מופנית כלפי מטה, לנבראים עצמם, לגרזן שביד החוצב ולא לחוצב עצמו. הרבה אנשים מנסים לשנות בתוך העולם, בתוך מוגבלות המקום והזמן.

לכן מובאת לנו ההוראה בפרשה ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״. מסביר אדמו״ר הזקן שאת המרירות הזאת, את השמן זית המריר עלינו להפנות אל פנימיות רצון העליון. לרוב אנחנו לא פונים ליעד הנכון. כדי להשפיע הסרת ההסתרה לא נבקש מההסתרה עצמה שתסיר את עצמה, הרי ההסתרה היא כל מהותה… יש לפנות למי ששם אותה… במקום להילחם בחושך עלינו לפנות אל פנימיות האור. אל מול פני - פנימיות- המנורה.

ועלינו לעשות זאת יחד כאחד ״שבעת הנרות״ כל סוגי הנשמות. כי המנורה יכולה להאיר ולקיים תפקידה רק כשכל הנרות מאירים, וכולם פונים אל הנר האמצעי- אל אור אינסוף ב״ה שרצונו מולבש בתורתנו הקדושה.

בהפטרה לפרשה מובאת נבואה מפי הנביא זכריה:

"וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י [המלאך]מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי ׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃גוּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃דוָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃הוַ֠יַּ֠עַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃ווַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת"

מסביר אדמו״ר הזקן שכללות נשמות עם ישראל נקראת ״מנורת זהב כולה״ כמו ״כולך יפה רעייתי״. והכוונה היא לנשמות ישראל כשהן מאירות, לאחר שהוסרו מהן כל הסיגים, כמו הסיגים שמוסרים בהכנת זהב טהור. וכפי שהמנורה עשויה מקשה אחת ויש לה ״ירכה״ ו״פרחה״ כמו שכתוב (פרשת ויקהל):

"וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ."

כך בעם ישראל ישנם מי שבדרגת ״ירכה״ שאלו הם הדרגות הנמוכות בישראל ויש ״פרחיה״ שאלו הן המדרגות העליונות, אך בסך הכל כל ישראל נקראים אדם אחד, קומה אחת, וכולם ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה. כל נשמות ישראל מקשה אחת וכולם מקבלים משבעת הנרות העליונים, שבעת הרועים, כל אחד לפי מדרגתו הוא ״לפום שעורא דיליה״ לפי גודל הכלי שלו.

ד״ר אפריים וחנה הראובני ז״ל היו חוקרי טבע ומקרא בשנות ה 20 וה 30 של המאה הקודמת.

מעשה המנורה במקרא היווה עבורם השראה בשל מונחי הטבע הרבים בו. הם חיפשו ומצאו צמח ישראלי בדמות המנורה על קניה פרחיה וכפתוריה. הם מצאו אותו במרווה ובמיוחד במרווה הארץ ישראלית. את צמח המרווה הם כינו בשם העברי ״מוריה״ שמבטא גם מור שהוא בושם וניחוח וגם אור כאורה של המנורה במקדש. הם שיערו שזהו שמו האמיתי האלוקי שהשם ״מרווה״ בא בעקבותיו.

הבושם במקדש היה בקטורת הסמים שהיתה מוקטרת פעמיים ביום בהיכל הקודש על ידי הכהן הגדול. כך גם את נרות המנורה העלה הכהן הגדול והם היו קרובים זה לזה במקדש.

״וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃ וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם״ (שמות ל׳ ז-ח)

צמח המוריה משלב ניחוח מופלא יחד עם צורת המנורה. בברכות ההבדלה במוצאי שבתות מברכים על הנר ועל והבשמים.

כותב נגה הראובני ז״ל (בנם של חנה ואפריים הנ״ל):

״האור והבשמים צומדו יחדיו בעולמו של הקדוש ברוך הוא. הנרות והקטורת, צומדו יחדיו במקדש, שנבנה לשכן שמו. בשיר השירים נפרדת הרעיה מדודה על הרי בשמים״ : ״בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים״ (שה״ש ח י״ד).

לגבי חזון זכריה הנ״ל, מביא נגה הראובני ז״ל מדברי אביו:

שבעה מוצקות נרות על ראשה״ מה אלה? שואל זכריה והמלאך משיב 7 מילים כנגד 7 המוצקות:

״לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י״.

תמצית האור של עם ישראל הוא בשבע המילים הללו שנוצקו בתוך שבעת נרותיה של המנורה, שהיא אור רוחני לעולם.

רוחי - היא רוחו של אלוקי ישראל ותורתו - תורה אורה.

לא בחיל ולא בכח כח אם ברוחי.

אלו הן 7 המילים שעלינו ליצוק לתוך שבעת כוחות הנפש שלנו. אלו הן 7 המילים שיאירו את חיינו, ובעיקר יאירו לכל הגויים סביבנו כפי שהמנורה במקדש האירה לעולם כולו את אור ה׳ יתברך.

*את דברי התורה הנ"ל כתבתי אמש בשעות הלילה וסיימתי בסביבות 2:00. פירסמתי והלכתי למיטתי. קראתי את סדר קריאת שמע על המיטה ואז היתה אזעקה. חיכיתי זמן מועט והלכתי לישון בביטחון גמור בקב"ה שישמור יעזור ויפעל יחד עם צה,ל וכוחות הביטחון.

בבוקר נזכרתי בסרטון המצורף שפירסמתי בנובמבר 2023 כחודשיים לאחר תחילת המלחמה.

https://youtu.be/EMa4SQPdmGM?si=crljYaIKKAz46lSx

שבת שלום ומבורך, מלאה בתורה אורה ושנרנו יאיר לעולם.

תמר, י"ז בסיון תשפ"ה