על תדמית ומה מעוררת אהבה אמיתית - פרשת "תולדות"

בפרשת ״תולדות״ נולדים ליצחק ורבקה אבותינו הצדיקים שני תינוקות, תאומים שרחוקים זה מזה אינסוף מונים. אחד יודע ציד, אדמוני שכבר ברחם אמו רוצה לעבוד עבודת אלילים והשני תמים בהוויתו, לומד תורה - יושב אוהלים. את הראשון, את עשו איש הציד, אוהב יצחק. את השני, את יעקב התם אוהבת רבקה.

במהלך הפרשה אנו מתוודעים להבדל מהותי בין השניים בהצגתם כלפי חוץ את עצמם. בעוד שעשיו שהוא רשע בפנימיותו, משחק אותה כלפי חוץ ״צדיק״ , צד את אביו בפיו, מנסה לרמותו, שואל אותו שאלות כביכול בענייני מעשרות והלכות.... יעקב לא מנסה ״להתיפות״ ואם כבר משנה את עצמו כלפי חוץ עושה זאת ״כלפי מטה״, מתחפש לאחיו עשו כדי לקבל את ברכתו בקבלת עול עפ״י דרישת אמו. אחד ״מעלה את עצמו״ ואחד ״מוריד״. אחד עסוק ביצירת ״תדמית טובה״ והשני חושש לסור מהאמת לשניה, כך שגם כאשר נכנס לחדר אביו בתלבושת אחיו הוא איננו מוציא דבר שקר מפיו אלא אומר מילים שניתן,אם רוצים, להבינן בשני אופנים...

אם נתבונן על כך בעין חסידית נראה שאחד מייצג את ״הנפש הבהמית״ שרוצה רק לעצמה לקבל תאוותה ולשבוע (הלעיטני נא) והשני מייצג את הנפש האלוקית שמוכנה אפילו לרדת מטה ולזהם עצמה רק בכדי לעשות רצון קונה. אם נבין מכך על עצמנו אז נראה שככל שאנו עסוקים בלייצר עבורנו ״תדמית״ שנראית לנו ראויה בכדי לקבל מהסביבה אהבה, כך אנו מתרחקים מהאמת ומתרחקים מהאני הפנימי , מתיקון מידות אמיתי . גם כאשר אנו מציגים כלפי חוץ ״תמונת ראווה״ מושלמת שכתוצאה ממנה אנו מקבלים כבוד ואהבה, הם לא באמת מספקים את הנפש הרעבה... כי בתוך תוכנו אנו יודעים שלא אותנו באמת אוהבים אלא רק את מה שאנו מנסים לשחק ולהקרין ... את דמות הפייסבוק או האינסטוש שמראה תמונה סלקטיבית משופצת מצונזרת של האני האמיתי.

רש״י ממשיל את עשיו לחזיר שפושט ומראה טלפיו (השסועות כמו אצל חיה טהורה) ואומר ״ראו שאני טהור״, מראה את עצמו כשר כביכול בעוד שבפנימיותו הוא חיה טמאה שאיננה מעלה גרה... ובכל זאת יצחק אבינו אוהב אותו... קשה לחשוב שיצחק אבינו באמת לא ידע על רשעותו של בנו... אפילו אנחנו בדורות הנמוכים של העקבים יודעים ומכירים את ילדינו טוב טוב לבפנים... אז על אחת כמה וכמה יצחק אבינו שכולו קודש, עולה תמימה... אלא שיצחק שמייצג את מידת הגבורה לא חושש גם מהקליפה הכי הכי גסה... הוא רואה לתוך תוכה, רואה את פוטנציאל האור העצום החבוי בה.... העבודה העיקרית של יצחק בימי חייו היתה לחפור בארות מים. הוא פתח את הבארות שחפר אביו אברהם והמשיך לחפור עוד בארות בעקביות התמדה ומסירות שאין כמותה. גם כאשר קנאו בו וסתמו את שתי הבארות הראשונות המשיך ללא ייאוש עד שאויביו כבר נכנעו ואפשרו לו... לא סתמו לו ואף כרתו ברית עמו... כך יצחק בהתבוננותו העמוקה יודע שיש בעשיו עמוק עמוק פנימה אור יקרות שצד אותו בפיו מן הקדושה (לפי האר״י הקדוש). ידוע שככל שפרי נופל ממקום גבוה יותר על העץ כך הוא יגיע רחוק יותר באדמה. ככל שכלפי חוץ אנו רואים חושך גדול יותר כך בפנים יש יותר אור, השורש הפנימי גבוה מאוד. האמונה הזאת של יצחק בבנו על אף שיודע ומכיר את יוצא חלצו... ועובדה שכששלח אותו לצוד הזהיר אותו... לפי רש״י שישחיז את סכינו כדי שהשחיטה תהיה כשרה ושלא יאכילנו נבלה, שיצוד לו מן ההפקר ולא חלילה יגזול גזל...

האמונה הזאת של יצחק בבנו, האהבה אליו, היא זו שמחזיקה אותו בכל זאת שלא ירד לגמרי לקליפות, שמשהו יישאר אצלו מתוקן והיא זכות כיבוד ההורים שלו... שרוצה לכבד את אביו, להכין עבורו, לשאת נשים לכאורה עפ״י טעמו (שאינן בנות כנען), ״מתחשב״ בו בכך שלא מעוניין להוציא לפועל מזימתו להרוג את יעקב אחיו כל עוד אביו בחיים... בכך יצחק השאיר לנו מורשת מאוד מאוד חשובה לגבי ההנהגה שלנו את ילדינו ומחונכינו ולגבי התפיסה שלנו את עצמנו. אם נהיה מאוד קשים עם הילדים, נטיל עליהם עונשים וננסה לעצב את דמותם ואופיים כדי להפוך אותם ״לאנשים״, אולי נצליח במידה מסוימת ולתקופה מוגבלת... נעורר בילדים את מידת היראה כך שיחששו ״לעקוף את הפינה״. סביר להניח שכן ימשיכו להתנהג עפ״י טבעם (שמה לעשות, איננו תמיד מושלם) רק יסתירו זאת מאיתנו ויעשו זאת מאחורי גבנו. ואולם, אם נלך בדרכו של יצחק (וגם של אברהם שתמיד המשיך לאהוב את ישמעאל) נדע ונראה את הטבע של הילדים, היכן הם מועדים ליפול, ונמשיך לאהוב אותם למרות הכל...

אם נמשיך רגע את הנקודה מקודם לגבי התדמית של עצמנו שמושכת אהבה לא מספקת... אז כאן... אם לא נחשוש להראות את עצמנו האמיתי למי שחשובה לנו קרבתם, ואם נדע שלמרות שהם רואים אותנו באמת... יודעים את חולשותינו פגיעיותינו, ייצרינו, אי מושלמותנו, נפילותינו, ויחד עם זאת הם בכל זאת ממשיכים לאהוב אותנו... ולא מתנכרים אלינו... אז נכיר תודה באמת, אז נרגיש מהי אהבה אמיתית שאיננה מציבה תנאים ואיננה מוגבלת או מנותבת רק לחלקים... אז נהיה באמת אהובים. ומתוך הכרת התודה על האהבה שאיננה מובנת מאליה... לאט לאט ננסה לתקן את עצמנו כך שבאמת נרגיש ראויים לה... כך ילדינו... אם יראו שאנו איתם ואוהבים אותם תמיד באהבה פנימית ועמוקה, לא משנה מה, הם ירגישו בעצמם כשמשהו בהם איננו מתוקן... והם יתחילו מתוך אהבה לנסות לשפר את מידתם.

האהבה הזאת היא האהבה האלוקית של הקב״ה כלפינו... כי הרי אין מי שמכיר אותנו יותר טוב ממנו... הוא יודע בדיוק מדויק את כל מה שבלבנו, את כל מה שבמחשבותינו, את כל מה שלפעמים אנו מנסים להסתיר מאחרים רק כדי ליצור ״תדמית״ מלאכותית וחיובית. ויחד עם כל הידיעה הזאת הוא ממשיך להזרים כלפינו אהבה, ממשיך להזרים אלינו חסד וברכה, עד שאנו מחסירים לעיתים פעימה... איך זה יכול להיות שאפילו שהוא יודע הכל הוא בכל זאת ממשיך להאמין בנו... ממשיך להחזיר בנו בוקר בוקר נשמתנו, ממשיך להמתין לנו שנשוב לפנימיותנו, שנוותר על מצגי השווא בחיינו...

מתוך ההתבוננות הזאת יש סיכוי שנצליח לעשות את זה באמת... באמת לתקן את עצמנו, באמת לשוב לנשמתנו ולעשות רצון בוראנו... אך מתוך אהבתנו אליו ולא רק מתוך חששנו ויראתנו מפניו.


היום ראש חודש כסלו, החודש החשוך ביותר בשנה שגלום בו פוטנציאל האור הכי גדול...

שנמצא אותו... בנו, בתוכנו, באמת האמיתית של פנימיותנו, בנשמתנו, בילדינו, בכל בני ובנות משפחתנו, בחברינו, בידידינו, בכל אשר נגלה לעינינו ומגיע לתודעתנו.

ומתוכה נוציא ברכה עמוקה

שיחודש על כולנו החודש הזה לטובה, לברכה ולאורה

https://youtu.be/B8HIDVuOajA

תמר, ראש חודש כסלו תש"פ 2019