על שליחות היחיד כחלק מהכלל ולמענו ועל שליחותנו שהיא לא רק למען עצמנו... - פרשות "מטות - מסעי"
בפרשות מטות ומסעי מקבל משה רבנו את שליחותו האחרונה בגלגולו זה, לנקום את נקמת עמו מאת המדיינים. המדיינים ששלחו את בנותיהם להחטיא את בני ישראל וכתוצאה מהחטאה זו נספו 24,000 איש מעמנו. "וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: בנְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל עַמֶּֽיךָ:" (במדבר ל"א, א, ב) רש"י מפרש - שאף ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, שלאחר משימתו האחרונה הוא ייאסף אל עמיו ויעבור מן העולם, משה עשה את המשימה בשמחה ולא דחה... לא רצה למשוך את הזמן... אולי להספיק לעשות עבור עצמו עוד איזה דבר... לא ערך סעודה ולא לקח לעצמו שום הנאה, הוא פשוט מיד יצא למשימתו האחרונה... משה רבנו, העניו מכל אדם, הוא דמות ומופת עבורנו בשליחויות חיינו... אם הוא, הנביא הגדול בכל הזמנים ומושיע העם בכל הדורות, אם הוא לא חשב על עצמו ופשוט פעל את רצון בוראו... גם אנו צריכים ללמוד ממנו לא לרצות עבור עצמנו, לא לחשוב ש"מגיע לנו", אלא פשוט לפעול עפ"י מה שנדרש מאיתנו, לבצע את עבודתנו בעולם הזה בשמחה ובזריזות של מצוות עשה.
כל אחד ואחת מאיתנו הוא/היא חלק מכלל, חלק מנשמה אלוקית כללית שיש לה מטרה עילאית. ולכל אדם יש משימה או משימות שהן חיוניות להצלחת והגשמת המטרה הכללית הזאת. מספיק שאחד או אחת לא עושה את תפקידו או תפקידה הם מעכבים או מונעים את הגשמת המטרה כולה. ישנה ערבות הדדית בין כולנו, כולנו גוף אחד מאוחד, אין כאן אף חלק "נפרד".
הנשמה הזאת הכללית, נשמת ישראל, היא חלק מהקדוש ברוך הוא ממש, היא לא נפרדת ממנו אפילו במעט. והראייה בפרשתנו - נקמת ישראל היא נקמתו של בורא העולם. הוא ואנחנו אחד. "וַיְדַבֵּ֤ר משֶׁה֙ אֶל הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן:" (במדבר ל"א - ג ). רש"י מפרש - מי עומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה. לכן, נקמת ישראל היא נקמת הקב"ה שישראל הם חלק ממנו.
בהמשך הפרשה, בני שבט ראובן וגד מבקשים לעצמם נחלה בארץ הגלעד, ממזרח לירדן, אחוזה שאיננה בתוך ארץ ישראל הקדושה. הם בכך מפרידים את עצמם מיתר אחיהם שבטי העם, הם חושבים על עצמם... משה עונה להם בתמיהה, איך אתם תשבו כאן ואחיכם יצאו למלחמה שעוד ממתינה בכניסה לארץ הקדושה? בסופו של דבר הסכים לבקשתם, הם ישאירו באחוזת הארץ שחפצו בה את נשותיהם וילדיהם ואת מקניהם, בתנאי שיצאו כחלוצים (ראשונים) למלחמה עד לכיבוש הארץ ואז יוכלו לחזור למשפחותיהם. אבל... הם יהיו נפרדים מהקב"ה ומישראל... משה אומר: "וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִֽהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵֽיהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל..." (ל"ב כ"ב) כלומר, כל מי שמרגיש נפרד, שרוצה עבור עצמו וביתו ולא עושה למען כלל עמו, סופו להיפרד מהכלל... הוא מוציא את עצמו מהשליחות הכללית האלוקית. הוא מפריד את עצמו מבחינה רוחנית...
כפי שמשה עושה שליחותו במסירות רבה עד יומו האחרון, כך מוטלת החובה גם עלינו. גם אם את פירות עבודתנו לא נאכל אנחנו בעצמנו... אף שמשה לא זכה להיכנס בעצמו לארץ ישראל וידע זאת מראש, אין הדבר הרפה את ידיו ולא מנע את פעולותיו עבור אלו שימשיכו אחריו...
"יום אחד היה [חוני המעגל] הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב. שאל אותו [חוני את האיש]: מתי העץ יניב פירות? ענה לו [האיש]: לאחר שבעים שנה. אמר לו [חוני]: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה? אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני." (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג, עמוד א)
בפרשתנו מת אהרון הכהן, בראש חודש אב. "וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ:"(במדבר ל"ג ל"ח) היום ראש חודש מנחם - אב. החודש שבו נחרב בית המקדש, מיתת אהרון קשורה בחורבן הבית היות ומיתת צדיקים כמוה כשריפת בית אלוקינו. יום מיתת צדיק הוא זמן של בכי ואבלות אך גם זמן טוב ללמוד ממעשיו וללכת בדרכיו. אהרון ייצג את מידת החסד. היה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם, התיקון שאנו צריכים לעשות הוא תיקון של אהבת חינם, כדרך אהרון , וכך נוכל אנחנו או צאצאינו ליהנות מזיו השכינה בבית המקדש השלישי במהרה. (בהשראה משיחות קודש י"ח עמ' 412)
נוכל לעשות זאת, נוכל לתקן את העולם ולהגיע במהרה לבית הבחירה, אם נזכור תמיד שאנחנו חלק מכלל, אם לא נראה את עצמנו נפרדים ממנו. כפי שאצבע או יד משרתת את הגוף והנשמה של האדם כולו, כך גם כל פרט ופרט מתוך עמו.
אם אנחנו עושים מעשים טובים, אם אנחנו נוטעים נטיעות של אהבה וברכות, עלינו לשמוח שמחה גדולה אפילו אם מישהו אחר מעמנו זוכה לאכול את הפירות. כי כולנו אחים. כולנו חלק מאותו הדבר, מאותה הנשמה, שמחה של אחינו או אחותנו מתוך עמנו, כמוה כשמחתנו.
שנזכה לטעת נטיעות של תקווה ואהבה ,
נטיעות שיגדלו לעצים נושאי פירות מבורכים ומתוקים, ערבים לחיכם של בני ובנות עמנו האהובים.
תמר, מנחם אב תשע"ח 2018
Kommentare