על ריפוי אמיתי - פרשת "כי תשא"

פרשת "כי תשא" מתחילה בדברי ה' אל משה לגבי מצוות תרומת מחצית השקל ובהוראות נוספות לבניית המשכן וכליו, שמירה על קדושת הכהנים לפני כניסתם אליו, דרך הכנת ומשיחת שמן הקודש על כלי הקדושה והכהנים, והכנת הקטורת מאחד עשר הסממנים (ביניהם הכרכום שלהלן).

והיות שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אין זה ספר סיפור שמספר את קורותיו באופן כרונולוגי, אלא תורת אמת שהיא מעל הזמן, לאחר מכן בפרשה מובא עניין חטא העגל (שקרה בפועל לפני שמשה קיבל את ההוראות הנ"ל לגבי המשכן).

משה נמצא על הר סיני, מקבל מה' את לוחות העדות הכתובים באצבע אלוקים. ואילו בעם ישראל בזמן הזה נכנס פחד ואי ודאות קיומיים. והם חוטאים...: "וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי בשֵׁ֥שׁ משֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַל אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם עֲשֵׂה לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה משֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה הָ֥יָה לֽוֹ:" ובהמשך יוצרים את עגל הזהב בדמות מסכה ומעלים לו עולות ושלמים, עבדו את מעשי ידיהם כאילו הוא אלוהים.

מסביר רש"י שבא השטן ובלבל אותם בחישוב הזמן, הראה להם בדמיונם את משה כאילו מת, כאילו מתמהמה, על אף שלא איחר כלל. משה אמר להם שיחזור לאחר 40 ימים והם אלו שטעו בחישוב הזמן ונבהלו...

מתי אנחנו, בימינו, יוצרים את "עגל הזהב"? כשאנחנו לא מוכנים לקבל את אי הודאות הקיומית, ואנחנו רוצים לראות בגשמיות את אלוקינו, רוצים לראות בגשמיות את אויבינו, רוצים הכל כמה שיותר מהר, הרבה וחזק. נתלים בגשמיות של העולם שהיא ערטילאית, שהיא שקרית. אז אנחנו מחפשים תשובות ממקומות לא נכונים, כמו מחוזי עתידות ומיסטיקנים שונים, אנחנו נלחמים ב"חיידקים" כי יש להם צורה וגוף שאפשר לראות, אנחנו נותנים שמות ל"מחלות" כאילו שיש להן מהות בפני עצמן, שהן "חיצוניות". ואנחנו מתרחקים בכך מהאמת... שכל מה שיש זה הרוחני, זה האהבה והרצון הפנימיים. כל השאר זו רק תפאורה, הם רק כלים.

לאחר חטא העגל, ירידת משה מההר, ראייתו את העם רוקדים ומשתחווים לעגל ושבירת לוחות הברית. עושה משה מעשה:

"וַיִּקַּ֞ח אֶת הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר דָּ֑ק וַיִּ֨זֶר֙ עַל פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁק אֶת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:" (שמות לב' כ').

נדהמתי כשקראתי את הפסוק הזה. לא זכרתי שראיתי אותו אי פעם קודם לכן. בתור הומאופטית, עיניי ופי פשוט נפערו בתדהמה. מזמן אינני מחפשת "להוכיח" את ההומאופטיה. ברור לי שלא כולם מקבלים אותה ויש הרבה ש"מגשימים" אותה (כמו למשל כשלוקחים "תרופה הומאופטית לכאב גרון" וכו'), על אף שהיא רוחנית במהותה.

אבל כאן, מה עושה משה רבנו? לבטח הוא לא עושה זאת סתם כי בא לו... יש משמעות למעשה. הוא שורף את מסכת עגל הזהב, טוחן אותה עד דק (כמו כתישה), מפזר על המים (מדלל) ונותן לעם לשתות... יש לכך כמה פרשנויות... רש"י מפרש שבדק את עם ישראל כמו שבודקין אישה סוטה. אך באישה סוטה אין המים קשורים לחטא עצמו ויש חשד לגביה ולא ידיעה. כאן המים מקורם בדבר עצמו אשר חטאו בו ויודעים שחטאו, אין כאן שאלה (על אף שעפ"י הפרשנויות החטא לא היה מרצונם של בני העם אלא בשל השפעת "ערב רב"- גויים שהתגיירו ושעלו איתם ממצרים והם אלו ששידלו למעשה).

קטונתי מלהבין את מעשי משה רבנו, הגדול שבנביאים, האיש שראה את הקב"ה הכי קרוב, מעבר למחיצה אחת בלבד. שה' דיבר אליו "פנים אל פנים"... אך לגבי העובדות אין ספקות - הוא לקח את מושא החטא, כתש אותו, דילל ונתן לעם לשתות. הוא עידן את הגסות של מהות החטא וחשף אותו מחדש אל אלו שחטאו בו. נראה (וזאת פרשנות אישית שלי, על אף שיש פרשנות של רבי סעדיה גאון שהמעשה הזה היה מעשה של היתר מצד משה ששחרר אותם מהחטא) שיש כאן מצד משה רבנו מעשה של תיקון, של ריפוי שורשי ואמיתי בדרך עדינה ומעמיקה.

ישנן , עפ"י החסידות, שתי דרכי התמודדות עם דחפים ורצונות "שליליים". הראשונה היא בכפייה, לכפות בכוח את הרצון "השלילי" ולהסיח את הדעת ממנו. קוראים לזה : "אתכפיא". אם למשל אני רוצה לאכול משהו שעלול להזיק לי, אני כופה את עצמי (או שכופים עלי) שלא לאכול זאת. מונעת מעצמי בכוח את ביצוע המעשה. ויש שיטה שמטרתה להגיע לשורש החיובי של הרצון ה"שלילי" ולהמתיק אותו בשורשו, לתקן אותו מתוך העמקה והבנה אותו. קוראים לזה "אתהפכא" - להפוך את הרע לטוב. בחסידות אומרים שהשיטה הראשונה, האתכפייא, מתאימה לאנשים כמונו, בינוניים, והשיטה השנייה - אתהפכא - היא עבודת הצדיקים. בהומאופטיה משתדלים להגיע תמיד לשורש הפנימי של הדברים, להגיע למקור, ליסוד, ולתקן שם ואז התיקון והריפוי הם אמיתיים ונמשכים, בהתאמה לשיטת ה"אתהפכא". כי הרי כמה אפשר לכפות על עצמנו לא לעשות את רצוננו? כמה נוכל להעלים את השוקולד והעוגות המפתות מהבית (ולחשוב עליהם ללא הפסק)? הפיתרון של האתכפייא במהותו הוא פיתרון זמני. הרפואה הקונבנציונלית, זה מה שהיא עושה, פותרת את "הבעיות" בדרך של דיכויים והדחקות. אם עולה החום - נותנים תרופה להוריד אותו, אם חסר ברזל בדם - נותנים ברזל חיצוני "להשלים" אותו (גם אם הבעיה הגופנית היא בספיגה ולא בתזונה), אם נערה לא רוצה לאכול אז מאכילים אותה בכפייה ( בתופעה שנקראת "אנורקסיה"), אם יוצאת פריחה על העור מורחים משחה "להעלים" אותה. חותכים ושורפים את היבלות, קושרים את ה"משוגעים" למיטות... והרשימה עוד ארוכה...

ובאה ההומאופטיה ומציעה שיטה אחרת, לא כוחנית, לא אלימה, לא אחת שמנסה לפתור בדרך חיצונית אלא מבינה שכל תופעה חיצונית יש לה מורכבות פנימית. שיש לה סיבה, שרוצה לחתור ולהגיע לעומקה. בעדינות, ברכות, באהבה. אין רצון שהוא לא טוב בשורשו. תמיד השורש הוא חיובי, הוא רק זקוק לעתים לעידון וזיכוך, לכוונון, לא לביטול מוחלט. אם נבטל באופן מוחלט את הרצון שלנו, נקטין בצורה מודעת את מרחב המחיה שלנו. כי אם הרצון שלי "שלילי" ו"מקולקל", אז למה שאוכל לעשות משהו בכלל? אז אתן את השליטה על חיי לטובים ממני ודי. אז הם יחליטו בשבילי מה אני רוצה עבור עצמי, אז הם יחליטו בשבילי לאן מותר לי להיכנס ולאן לא, מה לאכול ומה לא, מה לחשוב ומה לא... ואז אהיה כ"בובה על חוטים", ילדה טובה עפ"י חוקי החברה אך חסרת רצון ואהבה, חסרת חיות ותקווה... אז מה עשינו בזה? איפה הבחירה? איפה הייעוד והמשמעות?

אין רצון מקולקל, אין פיתרון כוחני מדכא שיתקן באמת או יעבוד לאורך זמן. האלוקות והנבואה מדברות בעדינות וברכות וחודרות לשכבות נשמתיות עמוקות.

אותו הדבר, כשהוא במצבו הגס עלול להיות מזיק, מכאיב, גשמי וארצי, ואילו במצבו העדין יוכל להיות מועיל, לתקן, לרומם, להעמיק ולהאיר.

בנו, בכל אחד ואחת מאיתנו, ישנן השכבות הגסות יותר, הארציות יותר, וישנן את השכבות העדינות והרוחניות. יש לנו את הקולות העמוקים, העדינים, הנשמתיים, האלוקיים. אל לנו לכבות אותם, להשקיט אותם, להעלים אותם רק בגלל שהם עטופים בדברים שאנחנו לא תמיד אוהבים או בגלל שהם מביכים. לפעמים, אנחנו תופסים אותם, את השכבות הפנימיות הרוחניות שלנו, כחולשה ואנחנו בונים סביבן חומות של ביטחון עצמי, חומות של גאווה, כדי למנוע פגיעה, אבל אז הנשמה כל כך מוסתרת וקשה להגיע אליה. עד שמשהו רך ועדין שדומה לנו בדיוק מזהה אצלנו את העדינות, את האלוקות, ואז כל החומות נשברות.. ואנחנו מאפשרים לעצמנו, לאני האמיתי שלנו, להיות...

בהומאופטיה מבינים ש"דומה מרפא דומה", שכשיש מפגש בין שני תדרים דומים עד כמעט זהים, משהו מתרחש. מהויות דומות נמשכות זו לזו כי הן זו את זו מבינות. לעתים אדם נפגש עם מהות אחרת - אדם אחר, או בעל חיים, או עץ או פרח והוא חש שאותה מהות מבינה אותו בדיוק, עד תום, שהם שניהם - חד הם. והחוויה הזו של האחדות היא חוויה מרפאת, חוויה נשמתית ואלוקית עד כדי נבואית.

כרכום של שדות / זלדה

הגיגי תוהים איככה אתה ואותן מילים רעות חיים באותו דור. ידיד אמת שנשמתו מוצאה מקדם מגן-עדן הבאת בשמים לבור להשיב את רוחי. כאשר צעקתי כאשר חשכו עיני איך מצאת אותי מאחורי שבע החומות שבנתה האולת שבי איך פתחת לפני שעריך הצחים כדי שאראה את הפס הדק וארגע כי אחוש מה נפלאו מעשי הבורא מביטה אני אל יפיך המזהיר ורואה סימנים של חוסר ישע בעלי הכותרת כמעט עילפון - ידידי הזעיר שנינו זקוקים לרחמים רבים.

(מתוך ספר שירי זלדה).

השיר הנ"ל נכתב בהקדשה מזלדה לירדנה כהן, נסיכת הריקוד התנ"כי, כנראה ששתיהן היו נשמות דומות שזו את זו מבינות... את ירדנה זכיתי להכיר באופן אישי. אישה גדולת רוח, עצומה ברוחניותה, באהבתה ובחום ליבה, והכל נכנס בגוף קטן שהחזיק את נשמתה עד גיל 102 שנה. לעתים מספיק להיפגש עם אדם כמה פעמים כדי לספוג מהשראתו כוח לכל החיים.

עבודת ההומאופט היא לקלוט את התדרים הפנימיים הרוחניים של האדם שבא אליו, להגיע לשכבות העמוקות שמתחת לכל המסכות... ואז יוכל להתאים לו מהות מהטבע שהתדר שלה דומה לשלו דמיון רב, והמפגש ביניהם, יוכל לחולל בו שינוי עמוק ורחב.

לעתים המפגשים הללו קורים באופן טבעי (אם כי אין ספק שפלאי) ולפעמים יש ליצור את המפגשים הללו באופן "מלאכותי" באמצעות הומאופט - אדם - רגיש וקשוב שיוכל לקלוט באדם שמולו את הפנימי האמיתי. שידבר עמו פנים אל פנים ופנים אל פנים (מבפנים לבפנים).

על אף שאינני צדיקה, ויש לי בעולם עוד הרבה עבודה, בכל זאת מאמינה בכל ליבי בשיטת ה"אתהפכא". מאמינה שאין דבר שאי אפשר לתקן, כל עוד האדם חי כאן כדי לספר, כל עוד ישנם עצים ופרחים ומינרלים באדמה, כל עוד ישנם משוררים - אזי יש עוד תקווה.

שנזכה להפוך בפורים הזה את כל העצב לשמחה, גם את זה שמסתתר מאחורי המסכה.

מסיימת בשיר שגם הוא מפגש מרתק בין שתי מהויות דומות שמשפיעות זו על השנייה ויוצרות תוצרת נפלאה. אהוד מנור שכתב לשושנה דמארי, זכרון שניהם לברכה.

https://www.youtube.com/watch?v=6kLEk3_Swhc

אנשים באים ואנשים הולכים אך השירים, המילים, הן נצר שנשאר לדורות הבאים. הרוח לעולם לא נעלמת במישור הזמן.


תמר, אדר תשע"ח 2018



פוסטים אחרונים

הצג הכול