על קבלת מרות ושליחות - פרשת "דברים"

בפרשת "דברים" משה רבנו מסיים את השליחות שלו בנאום פרידה לעם לקראת כניסתם לארץ המובטחת. משה רבנו לכל אורך הדרך מראה לנו מהן מידות הענווה והביטול העצמי הראויות לכל אדם. כשהקב"ה מטיל על משה את המשימה - השליחות- להושיע את עם ישראל, הוא בתחילה מסרב. הוא לא מרגיש ראוי, מוכן, בשל, לא מרגיש שיש בו את התכונות המתאימות. משה כשלעצמו לא יכול היה להעריך את מידותיו הטובות שבזכותן נבחר, אך לבסוף קיבל את מרותו של הקב"ה ויצא לשליחות חייו. מידות הענווה והביטול העצמי אפשרו לו להיות מנהיג מעולה ולבטל את האני שלו כך שהקב"ה יכל לפעול דרכו, כאילו היה שקוף, כל כולו עושה רצון קונו. משה סיים את השליחות בהצלחה רבה וגם כאשר הגיע ליעד לא התמרמר על כך שהוא בעצמו לא יוכל להיכנס לארץ. נתן בברכה את הזכות ליהושע ממשיכו. עד הרגע האחרון ביטל את האגו שלו והיה במסירות וקבלת מרות מלאה מבוראו.

לכל אחד ואחת מאיתנו ישנה שליחות בעולם, שלמטרתה קיבלנו את תכונותינו, מידותינו, כישרונותינו ואת כל המתנות שיש לנו בחיים, כל מה שבורכנו בהן. הרבה פעמים אנו שואפים להיות שונים, מביטים על אחרים וחושבים ששלהם טוב יותר ומנסים לשנות את מתנותינו, להשיג לעצמנו "מתנות" שנדמה לנו שהן טובות לנו. חושבים שאם רק היה לנו עכשיו את מה שנדמה לנו שחסר לנו היה לנו טוב. ואנו טועים. כי הטוב ביותר עבורנו נמצא ממש אצלנו ואיתו אנו מצווים לעבוד. זה לא תמיד קל. הרבה פעמים קשה לנו לקבל את המרות במסירות, לקבל את המציאות. לקבל את מרות הקב"ה זה לא אומר לקבל רק את הדברים שאנו רוצים ומרגישים טוב איתם, אלא גם את הדברים שאנו כשלעצמנו אולי לא היינו בוחרים בהם. לקבל את המרות, זה לקבל גם את הטעם המר, הקשה, את מה שאני לא רוצה. לקבל רק כי זה רצון השם והוא יודע הרבה יותר טוב ממני מה רצונו ממני. לפעמים נדמה לנו שאלו שבורכו בהרבה "מתנות" הם האנשים המאושרים, ואנו לשם רק שואפים. אלה שיש להם יופי, כסף, בריאות, ברכה, הם בשבילנו מושא להערצה. ואולם, האמת היא שככל שלאדם יש "יותר" ככה האחריות שלו גדולה בהתאם, ככה הרבה יותר בקלות יוכל "ליפול", וככל שנופלים ממקום גבוה יותר כך המכה כואבת ופוגעת יותר. כי השפע הוא לא באמת שלנו, ואם קיבלנו אנו אמורים להשתמש בו למטרות נעלות, לא לצורך הגשמת תאוות והנאות אישיות חומריות. לומדים אנו מכל האמור שהתכונות המוערכות הן דווקא הענווה והשפלות. ככל שנשפיל את הגאווה האישית ונפנה מקום לראייה כוללנית, כך נעשה את שליחותנו בעולם בהצלחה והאושר והסיפוק יגיעו מעומק פנימי ולא ממילוי צרכים חיצוני. בתפילת שחרית בהודי'ה לקב"ה אומרים לאחר שמציינים את גאולתנו ממצריים: "בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְמֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם: רָם וְנִשָּׂא. גָּדוֹל וְנוֹרָא. מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ. ומַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרום." כפי שהשם בחר במשה רבנו הענו והשפל להיות למנהיג ומושיע, כפי שבחר בהר סיני הנמוך לתת בו את התורה, כך השם "מגביה שפלים" ואת הגאים והגאוותניים הוא משפיל. אז כל מה שנותר לנו זה לומר תודה על מה שיש לנו ואיתו לעשות את הטוב ביותר שלנו, את השליחות שלנו - להיות אנשים טובים.

תמר, אב תשע"ז 2017