על ידיים קפוצות ופתוחות ועל טלטלות שבאות והולכות... - פרשת "ראה"

פרשת "ראה" ת היא פרשה אהובה עלי במיוחד. בראשון לפרשה, בכ"א באב, בדיוק לפני 18 שנה, הפכתי לאמא לראשונה. בני יוראי קיבל את שמו גם בהשראה משם פרשתו.

הפרשה מתחילה במתן זכות הבחירה בחיינו בין ברכה לקללה: "רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: אֶת הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל מִצְו‍ֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וְהַקְּלָלָ֗ה אִם לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל מִצְו‍ֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יְדַעְתֶּֽם:" (דברים יא, כו-כח)

בהמשך הפרשה מובא פירוט לגבי חוקים ומשפטים בעניינים שונים כגון הקרבת קורבנות, הפרשת תרומות ומעשרות, דיני שמיטה, פירוט חיות כשרות ומותרות לאכילה וחיות טמאות אסורות, איסור אכילת הדם (שבו שרויה הנפש), ואיסור בישול גדי בחלב אמו - חלב ובשר יחדיו. לכאורה, "אוסף חוקים יבשים" אך בתוכם מסתתרת משמעות רוחנית עמוקה של חיי אהבה, רגישות לזולת ונתינה שמשפיעות שפע וברכה ושומרות על מצב מזוכך של קדושה.

על אף שאפשר לראות את כל אלו בכל אחד מהחוקים והמשפטים המפורטים, בשל קוצר היריעה, אתרכז בעניין הנתינה, בעניין הצדקה.

הקב"ה מצווה עלינו לתת ביד רחבה...

"כִּי יִֽהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן: כִּֽי פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:" (דברים ט"ו ז-ח)

נתינה תמיד קשורה עם יד שנפתחת לרווחה, יד קפוצה היא יד ששומרת לעצמה. יד פתוחה לרווחה מקבילה ללב רחב וחם שמעניק אהבה לכל הסביבה. ה"חוקיות" בעניין הנתינה שונה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. בעולם הגשמי - ככל שתוציא יותר - יהיה לך פחות. בעולם הרוחני - ככל שתוציא יותר לא יחסר לך דבר ואף יהיה לך יותר. להבה של נר (אש - רוחנית) יכולה להדליק עוד מאה נרות והלהבה לא תקטן במאומה. כשאמא מיניקה את בנה, ככל שתניק אותו יותר כך חלבה יתגבר... כאשר אדם משתמש בכספו וקונה לעצמו עפ"י צרכיו ורצונו, הוא מחשב ממונו כדי לוודא שהכסף יספיק לו. לעומת זאת כאשר אדם משתמש בכספו למטרת צדקה, עזרה לזולת, מחייה לאביון בסביבתו הקרובה (שתמיד קודמת לסביבה הרחוקה), הוא עושה מצווה והנתינה הזו רק תגביר אצלו את הברכה, כמו אצל האם המיניקה... זאת עובדה שלעתים לשכל קשה להבין אותה אך היא אמיתית וודאית, היא הבטחה שנמצאת בפרשה:

"נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל מַֽעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:" (פסוק י' - המשך להנ"ל)

"כִּ֛י לֹֽא יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַּֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ:" (י"א)

תמיד יהיו אביונים שזקוקים ותמיד יהיו את אלו שאמורים לתת להם. עפ"י תורת החסידות הצדקה שאנו נותנים היא בכלל לא שלנו היא של האביונים! היא נועדה להם מלכתחילה, ולכן אם כבר שחררנו ופתחנו את ידינו ולבנו אל לנו "להחשיב את עצמנו" כאנשי צדקה וחסד נפלאים, אנו נותנים כי זהו תפקידנו ולשם כך קיבלנו פרנסתנו. אנו לא מתפרנסים רק עבור עצמנו, אנו מתפרנסים גם עבור זולתנו בשעת הזדקקותם, זהו גם כספם. כל עוד אנו משתמשים בפרנסה שהקב"ה מברך אותנו בה למטרתה, היא תמשיך להתקיים, כמו כל דבר בעולם, כמו כל נברא, שיש לו תפקיד בעולם וכל עוד הוא ממלא אותו הוא חי וקיים.

המחשבה ש"כאשר יהיה לי הרבה אז אתן" איננה נכונה, כי הנתינה לצדקה היא זו שיוצרת את הכלי לברכה. אמא שילדה את תינוקה זה עתה מתחילה להיניק אותו במידית. היא לא ממתינה ש"החלב יזרום" היא מיניקה אותו עוד באותו היום, כשנראה לכאורה ש"אין עדיין דבר" אך למעשה זוהי ההנקה החשובה מכולן, ה"ריק" הזה מכיל בתוכו את ה"קולוסטרום" - נוזל ראשוני מרוכז בנוגדנים וחלבונים חשובים עד מאוד לתינוק שאך נולד אשר נותנים לו הגנה ראשונית חיסונית שתישאר לו כל חייו.

ישנם שני מהלכים בכל חיים בריאים. יש עתים של כיווץ ועתים של התרחבות. לכולנו ישנם זמנים בחיים שבהם אנו זוכים לרחבות, תחושה של שפע, רגיעה ושלווה, וישנם זמנים שבהם יש לנו התמודדויות, טלטלות, רכבות הרים רגשיות, הישרדויות. יש תקופות של "ידיים קפוצות" ותקופות של "ידיים פתוחות". כשתינוק נולד הוא לכתחילה עם ידיים סגורות, קפוצות, בהמשך הן נפתחות לרווחה בזמן רגיעה ומנוחה (כמו לאחר יניקה טובה) וזהו אחד המראות המלבבים ביותר שיש לאמא. במצב סימפתטי של מערכת העצבים האדם במצב הישרדותי ומערכות נפשו וגופו פועלות על תקן "מצב חירום". "צבע אדום"... במצב פרה-סימפתטי של מערכת העצבים האדם במצב של רגיעה והמערכות הנפשיות והגופניות במצב של שלווה - "צבע לבן"... כמו הלב שפעם מתכווץ ופעם מתרחב, כך ישנן פעימות בכל חיים בריאים. אין אדם שאין לו כיווצים כי אז לא היה לו קו חיים...

עלינו לזכור תמיד שדווקא הכיווצים, דווקא התקופות הלכאורה "קשות" שהן מלאות התמודדויות הן אלה שבהמשך מאפשרות להגיע לתקופות הרגועות. הכיווץ מושך את ההתרחבות, הנתינה מושכת את הברכה, הקושי מוביל לישועה.

ומהי הבחירה? שמופיעה בתחילת הפרשה? לזכור זאת תמיד... שגם כשאנו חווים מהמורות בחיים, הן זמניות, והן הכרחיות, הן חלק מהתכנית האלוקית עבורנו, הן מדויקות בשבילנו לקיום תפקידנו. עלינו לבחור להאמין בזה, להסכים לזה ולהגיע לרגע שבו גם נרגיש את השפע, את הברכה, החסד, החלב שזורם עבורנו מהמקור לקיומנו.

"שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹֽהֲבֶ֑יהָ שִׂ֚ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כָּלהַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ: לְמַ֚עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ: כִּֽי כֹ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹטֶֽה אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל בִּרְכַּ֖יִם תְּשָֽׁעֳשָֽׁעוּ: כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַֽחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֚ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַ֖ם תְּנֻחָֽמוּ:" (ישעיהו ס"ו י' -יג' - מתוך ההפטרה לפרשתנו)

בוא יגיע זמן נחמתנו, בוא יגיע בקרוב בית מקדשנו, תגיע גאולתנו.

https://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ

תמר, מנחם אב תשע"ח, 2018