על חינוך, השפעה וחנוכה

הערב אנו מתחילים להדליק נרות חנוכה ולהאיר את הבית וחוצה לו באור ושמחה, דווקא כעת בימי החורף, ימים קצרים ולילות ארוכים של חשכה. חנוכה הוא החג שמזכיר לנו שאור קטן מסלק חושך גדול... שלמרות שיש בעולם הרבה צער, סבל, געגוע וכאב יש בו גם נקודות של אור שמחממות את הלב ומשכיחות ומשכחות את כל הכאב. חג החנוכה נקרא בחסידות "חג החינוך" - זה הזמן הטוב ביותר בשנה להזכיר לעצמנו וללמד את ילדינו את כוחה של האיכות לעומת הכמות, את ערכה של הרוח אל מול הגשמיות, את האור הגדול שמביא החיוך, שמביאה השמחה שמסלקת כל עצבות. זה החג שמזכיר לנו שהאמונה יכולה למשוך כוחות ניסיים ונפלאים שמעל לחוקי הטבע שנתפסים אצלנו כמגבילים. שהאהבה פורצת את כל המחסומים הקרים ומסוגלת לקרב לבבות שנתפסים אצלנו כרחוקים. בביה"ס של תורת הנפש לומדים שחינוך הוא הדרך שמטרתה "להביא את המחונך לגילוי כשרונותיו ושליחותו בעולם" (הרב ארז בנדטוביץ). לעזור לו לחשוף את כוחות הנפש הפנימיים שלו, את הכשרונות המיוחדים שלו, ולהשתמש בהם בצורה מלאה שנותנת לו תחושת משמעות שנובעת ממילוי הייעוד והשליחות. החינוך איננה משימה פשוטה, זה לא "ידע" שצריך בהכרח ללמוד באוניברסיטה, היא דורשת התבוננות מעמיקה, אמונה, אהבה אמיתית ללא התנייה וללא אגו ואף מסירות נפש רבה... ישנן חמש דרגות לנשמה: נפש - רוח - נשמה - חיה - יחידה. וישנם בתורת החסידות ארבעה מימדים של מחנכים שכל אחד מהם פונה לדרגה אחרת של הנשמה. המימד העמוק ביותר של החינוך בא מ"הרבי" (כל אחד ורבו) שפונה לדרגות העמוקות ביותר בנשמה, של "חיה" ו"יחידה" - חלקי הנפש שנמצאים בעל מודע. החינוך של הרבי הוא ע"י מתן השראה לקדושה, לאמת, לטוב, לחיזוק האמונה. ההשראה הזאת היא מאוד רוחנית ומאוד פנימית, נוגעת ברבדים העמוקים שבעל מודע ופועלת פעולתה. ההשראה שהחסיד מקבל מהרבי היא "מחזקת חיים", היא מעוררת בו כוחות פנימיים לצאת מהיש המוכר והמוגבל ולפרוץ בתודעתו קדימה לעבר שליחותו בעולם, פותחת לו מרחבי תודעה חדשים, כמו לביא, בעוז ובביטחון הוא פועל למימוש פנימיות הרצון. הרבי מחדיר בחסיד את כוח מסירות הנפש לקיום שליחות החיים ולפעול לכך ללא מעצורים. המימד השני של החינוך מגיע מ"המשפיע". המשפיע הוא מי שפונה לדרגת הנשמה של המקבל. בחסידות חב"ד למשפיע/ה יש חשיבות מיוחדת. המשפיע מעורר אצל המקבל אהבה רבה. אהבה רבה זו אהבה שהיא מעבר לכל מדידה והגבלה, אהבה שמעל השכל והטבע. ישנם שני סוגי אהבה. אהבה אחת שמתעוררת מהתבוננות, אהבה שכלית יותר, שנקראת "אהבת עולם" ואהבה שהיא מעל השכל, אהבה טבעית יותר שנקראת "אהבה רבה", זאת האהבה שמתעוררת אצל המקבל בזכות המשפיע. ההשפעה של המשפיע היא אישית יותר, עצמית, היא מכניסה את האורות המקיפים שמגיעים מהשראת הרבי, שמקורם באורות אלוקיים נעלים, לתוך הנשמה פנימה, מכניסה אותם אל המקבל עצמו לנשמתו הפנימית. איך ניתן לעורר כזאת אהבה? רק ע"י אהבה רבה - "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" (משלי ). משפיע או משפיעה הוא/היא מי שמסוגל/ת לראות פנימה אל תוך הנשמה, להתבונן לעומקו של מי שמקבל ממנו, לא להתפעל מקליפותיו, מנפילותיו, מיצריו ולראות את הטוב המופלא שטמון בו, את הנפש האלוקית שנמצאת בתוכו. המשפיע מאמין במקבל בכל מאודו ובכל נפשו והמקבל מרגיש זאת בעומק נשמתו ומתעוררת בו אהבה שמחייה אותו. לעיתים זאת הצלת נפשות של ממש. כמו שאמרו חכמים: "כל ילד צריך לפחות אדם אחד שיאמין בו", וכך גם כל אדם. ללא אמונה עצמית אמיתית ופנימית לא יוכל להיות קיום רוחני בעולם... הרבה פעמים המשפיעים הטבעיים שלנו הם ההורים. במהלך שנות הילדות כמעט תמיד ההורים הם המשפיעים היחידים והאמונה והאהבה הטבעית של ילדיהם מושתתת על השפעתם הטובה של הוריהם. הקריטריון החסידי לבחירת משפיע הוא שהוא יהיה "גדול ממך" ביראת ה' ואהבת ה', לכן לעתים ילדים שהם בעלי תשובה ימצאו אותה מחוץ לתחום המשפחה. עצם מציאות המשפיע/ה במהלך חייו של המקבל לתקופת מה שהזינה אותו והאירה בו נשמתו, עשויה ללוות אותו בכל מהלך החיים, ולתת לו כוחות פנימיים שימנעו ממנו נפילות לתהומות ומחשכים. כמו שראינו בפרשת "וישב" השבת שבה יוסף הצדיק, בעודו עומד בניסיון מול אשת פוטיפר, נזכר בדמות אביו, משפיעו ואוהבו ולא נפל... להיות משפיע או משפיעה, להיות הורה, זאת אחריות גדולה. המקבלים מאוד רגישים, הם מרגישים אם אנחנו כמשפיעים קצת "נשחקים", הם ירגישו בלי שנאמר מילה אם קצת פחתה לנו בהם האמונה, אם פתאום ראינו בהם איזושהי תכונה שכיסתה אצלנו את האהבה הנקיה. לכן, להיות משפיע/ה זה קודם כל להיות בהתבוננות פנימית, בביקורת עצמית, להוריד מעצמנו כל ביקורת או שיפוטיות כלפי המושפעים מאיתנו, לראות את פנימיותם הטהורה, את שלמותם, את זכותם. ההשפעה הזאת היא כנטיעת עץ פרי וטיפוחו עד אשר נותן פריו המתוק- מממש ייעודו ושליחותו. באותה פרשה שנקראה השבת סופר על מעשה תמר ויהודה. תמר, שהיתה בחשכה גמורה, אלמנה משני בעלים וממתינה לישועה, לקחה את עתידה בידה, בעזות רוח פעלה בדרך של "עבירה לשמה" ונטלה בעורמה את זרע ההשפעה על מנת שתוכל לממש שליחותה בעולם, להוליד את הדור הבא שממנו יצא דוד המלך וממנו תבוא הגאולה. כשיהודה גילה אודות הריונה, לכתחילה רצה "לשרוף אותה" חיה, אך משגילתה לו בעזרת פיקדונותיו שמדובר בצאצאיו... היתה לו הבחירה... במחי יד יכול היה לבטל את כל קיומה ולצאת מהעניין ללא בושה, אך הוא בחר בהודאה. בחר להמשיך ההשפעה ולהודות שעל אף שהדרך היתה עקלקלה...הפירות שיצאו ממנה יובילו לגאולה השלמה. המימד השלישי של החינוך מגיע מ"המחנך" שפועל לדרגת הרוח במחונך. הוא מעורר בו רצון פנימי לתיקון מידותיו בדרך של "אהבת עולם", אהבה שמגיעה מהתבוננות פנימית בפלאי הבריאה. המימד הרביעי של החינוך מגיע מה"מורה" שפועל בדרגת הנפש של התלמיד. הוא מעביר לו ידיעות ולימוד ברמה השכלית העניינית. ככל שהחינוך מגיע מרובד פנימי יותר כך הוא נוגע עמוק יותר בנפש המחונך ומלווה אותו במהלך חייו. "מורה" הוא אדם שיכול ללמד אותנו עניינים חשובים אך לא יווצר קשר שייזכר בהכרח לחיים, מחנך הוא דמות שיש לה השפעה יותר פנימית כי עוזרת לנו לתקן את מידותינו, משפיע הוא דמות שנכנסת ללב ולנשמה למשך כל חיינו והרבי מקשר אותנו לאלוקות עצמה, אל אור הקדושה. חינוך מלשון "חנוכה", חנוכת המזבח... הוא מאיר אור חדש בנפשנו או בנפש ילדינו ומגלה בהם ובנו את עוצמותינו. שנזכה להיות מחנכים טובים וגם מחונכים, ושנהיה מלאים באמונה ואהבה לעצמנו ולכל סביבותינו, מושפעינו, ילדינו, בני ובנות משפחתנו ועמנו. שנוסיף אור מיום ליום, נוסיף בחוכמה, שמחה וקדושה יחד עם הוספת אור והעלאת הקודש של נרות החנוכה. http://www.youtube.com/watch?v=NCwPleKkQ7s... חנוכה שמח ומלא אור


תמר, כסלו תשעט 2018


צילום: בריאן ג׳ופה, מתוך תערוכת הצילום photo Israel