נקודת פנימיות הלב

פרשת תרומה ואגרת קודש ד׳ בספר התניא

השבת נקרא את פרשת ״תרומה״ שבה ה׳ מצווה את משה רבנו לאסוף מבני ישראל תרומות לצורך בניית המשכן. אין הוראה כמה כל אחד צריך לתת, ישנו חופש לכל איש לתת על פי נדבת לבו. ככל שהלב של האדם רחב יותר ואוהב יותר את ה׳ יתברך כך הוא ירצה להעניק יותר למען בניית משכן עבורו, למען קדושתו. 

יש מי שייתן מהזהב שלו, יש מי שמהכסף ומי שמהנחושת שלו. כל אחד על פי מדרגת אהבתו. נשמע כאילו הנתינה היא למשהו ״חיצוני״ ממני, כאילו שהאדם נותן למשהו ש״נפרד״ ממנו, אך האמת היא שהנתינה הזו היא בפנימיותה למען הנשמה שלו עצמו, כנאמר בפרשה: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, מוסבר בחסידות ובדברי חז"ל שהכוונה היא שבאמצעות המשכן השכינה שורה בכל אחד ואחד מישראל. 

באופן דומה פועלת גם מצוות הצדקה. אדמו״ר הזקן מסביר בסימן ד׳ באגרות הקודש של ספר התניא, את המשמעות. הפנימית של מאמר רבותינו ז״ל ש:״אין ישראל נגאלין אלא בצדקה״. כמו שכתוב בספר ישעיה: ״ וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. אבל איך מגיעים למעלת הצדקה? על ידי האהבה. אם נותנים צדקה רק כדי ״לצאת ידי חובה״, זה לא יפעל את הפעולה באותה מידה. 

ולא מדובר על ׳סתם אהבה׳. לא אהבה טבעית פשוטה, זאת שקיימת לנו בירושה מאבותינו, אלא אהבה פנימית, עמוקה ועוצמתית. אהבה שבאה מהנפש האלוקית. בספר התניא מלמד בעל התניא על סוג האהבה שניתן לעורר באמצעות התבוננות בה׳, בגדולתו, ברחמיו, באהבתו, במידותיו. זוהי אהבה עזה שמבערת בלב אש ששורפת ברשפיה את כל האהבות הנמוכות ממנה, את כל האהבות הנפולות שמתבטאות בתאוות. זאת אהבה שלא כל אדם זוכה לה. ואולם כאן באגרת הקודש, נכנס אדמו״ר הזקן לפני ולפנים ומסביר שגם באהבה זו ישנן שתי בחינות, שני רבדים. 

כתוב בתהלים: ״לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי״ ואותו הוא מבאר: את פנימיות הלב עליכם לבקש. הפנים תמיד מבטאות את הפּנים, את הפנימיות, אפילו שרואים אותן בחוץ בעיניים גשמיות. 

וגם בתוך האהבה האלוקית יש בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות. בתוך האהבה האלוקית הקדושה יש קודש ויש קודש קודשים. בתוך המשכן שנבנה לה׳ שכולו קודש ישנם מקומות יותר קדושים ופחות קדושים. במשכן ישנו מזבח חיצוני, ומזבח פנימי. המזבח החיצוני הוא מזבח הנחושת, בו מקריבים את הקורבנות מן הסוגים השונים, קורבן מלשון ״קירבה״ כי הקורבנות מקרבים בין מביא הקורבן לקב״ה. ישנם קורבנות מן החי ומן הצומח, קורבנות יחיד של אדם אחד או קורבנות ציבור, קורבנות רשות וקורבנות חובה, ובכל אופן הקורבנות מבטאים אהבה. רצון לחיבור, לקירבה. מזבח זה נמצא מחוץ להיכל הקודש, בעזרה שקדושתה פחותה. 

המזבח הפנימי הוא מזבח הזהב. בו מקטירים את קטורת הסמים. הוא ניצב בהיכל פנימה, לצד מנורת הזהב ושולחן לחם הפנים. בהיכל ישנה קדושה גדולה יותר מאשר בעזרה והוא נמצא ממש בסמוך לקודש הקודשים. קטורת הסמים מבטאת קשר עוד יותר פנימי של ישראל עם הקב״ה, קשר עמוק שלא ניתן לנתק או להתיר אותו. הקטורת מפיצה ריח ניחוח שהנשמה נהנית ממנו. ובזוהר הקדוש כתוב: 'אין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת... והוא חשוב יותר מכל הקורבנות'. היא מבטאת את האחדות של העם בהיבט הרוחני והיא מוקטרת בשם הציבור כולו, היא מאחדת את ישראל יחד כאחד עם אביהם שבשמיים ממקום פנימי ורוחני.

כפי שיש פנימי וחיצוני במזבח של משכן ה׳ במדבר, כך יש פנימי וחיצוני במשכן ה׳ שבאדם. שתי בחינות של אהבה בלב, עליהן מדבר אדמו״ר הזקן באגרת הנ״ל שבספר התניא. והוא מסביר: 

בחיצוניות הלב של הנפש האלוקית האהבה מתבטאת בהתלהבות שמגיעה מתוך התבוננות בכוח השכל- מכח הבינה והדעת- בגדולת ה׳ אינסוף ברוך הוא. האהבה המתלהבת ובוערת כרשפי אש לה׳ ומורגשת מאוד בלב, ניכרת מאוד. 

וישנה אהבה שהיא פנימית יותר, עמוקה יותר שנמצאת בפנימיות של הלב, בעומק הלב - עומקא דליבא. היא לא מגיעה מכוח השכל, ההתבוננות והדעת אלא מעצם הנשמה. נובעת מהמקום הכי עמוק ועצמותי שהוא מעל השכל וההבנה. 

אדמו״ר הזקן נותן דוגמא מענייני העולם. למשל, לפעמים יש דבר בחיים שנוגע מאוד לאדם והוא לא מבין למה אבל העניין הזה גורם לו לדבר ולעשות דברים מבלי שבכלל חשב עליהם או תכנן אותם, כאילו שהפה שלו מדבר מעצמו מבלי מחשבה והידיים עושות מעצמן מבלי שקיבלו הוראה. זאת משום שההוראה לדיבור או לעשייה לא הגיעה מהשכל החושב, המתבונן, הרציונלי, המתכנן. אלא מעצמות הנשמה, שהעניין המסויים הזה נוגע לה. עכשיו, הדיבור והפעולה שלא על פי דעת יכולים לבוא משני כיוונים… ״מרוח שטות״ שהיא הגורמת לרוב החטאים והנפילות בחיים, או מ״שטות של קדושה״ שאליה התכוון כאן בעל התניא. לפעמים הקו ביניהן עדין.

את המשכן שהוראות בנייתו מופיעים בפרשתנו, תרומה, בונים בעיקר מ״עצי שיטים״. מסביר הרבי מליובאוויטש שהמילה ״שיטים״ באה מהמילה ״שיטה״ שמשמעותה נטיה (כי עץ השיטה נוטה הצידה בדרך כלל). הוא מסביר שיש דבר שהוא אמצעי וממנו אפשר לנטות (או לסטות) לצד אחד או לצד האחר, למעלה או למטה. ״שיטה״ היא גם מאותו שורש של המילה ״שטות״. כלומר, יש דרך אמצע שהיא דרך השכל ההגיונית, הדרך שהיא על פי דעת. ממנה אפשר לנטות ולסטות ב״רוח שטות״ לכל המקומות הנפולים בחיים שעושים אותם ללא מחשבה מתוך עצת היצר או התאווה, או שאפשר לנטות ולסטות מדרך ההגיון לכיוון ״שטות של קדושה״ כשהמניע הפנימי הוא עצם הנשמה ואהבת ה׳ שמעל טעם ודעת. 

המקום הפנימי הזה של עצם הנשמה הוא המקום המקביל למזבח הזהב, למזבח הקטורת, ולנקודה הכי פנימית בלב, בעומקא דליבא. כשהמקום הזה ער ובוער בשלהבת הפנימית והעדינה שלו, בניחוח הנשמתי שמופץ ממנו, שום ״טיעון הגיוני״ לא יוכל לכבותו, שום מחשבה שכלית רציונלית לא תוכל לעקר את שלהבתו. אור גנוז מולבש בו, הארת חוכמה עליונה שלמעלה מעלה מהבינה והדעת. 

נקודה זו של אהבת פנימיות הלב, של מזבח הזהב, לא מתגלית לכל אחד. את קטורת הסמים מקטירים רק הכהנים. 

אך בפנימיות, אותה נקודה קיימת בכל נפש ישראל בעמקות, כי כולנו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״. אלא שפעמים רבות אותה נקודה נמצאת בגלות. היא בשבי בקליפות, ממש כמו גלות השכינה, ממש כמו גלות נשמות ילדינו הקדושות בקליפות המזוהמות של עזה. 

ושאף ״טיעון הגיוני״ לא ינסה לשכנע אותנו שלא לעשות את כל מאמצינו וכל שביכולתנו כדי לפדות אותה. כדי לפדות אותם. ושאף אחד לא יספר לנו ש״הזמן יעשה את שלו״, כי זמן לא מרפא געגוע הוא רק מעצים אותו. 

האהבה שבנקודת פנימיות הלב מכוסה בשכבות שיש להסירן ואז היא תתגלה ממילא. היא היא קיימת שם מאז ומתמיד ומעל למקום וזמן. השכבות המכסות נקראות ״עורלה המכסה על הברית״ וההסרה היא ממש כברית מילה. כמו שכתוב בתורה (פרשת ניצבים): ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״ .

בברית מילה יש שתי בחינות: מילה ופריעה. המילה היא של העורלה הגסה, הפריעה היא של הקליפה הדקה. מסביר בעל התניא שכך גם בעורלת הלב. ישנן תאוות גסות ודקות. בעבודה הרוחנית ראשית מסירים את העורלה הגסה, את כל המחשבות הדיבורים והמעשים שהם לא קדושים ונגועים אפילו בטומאה, ולאחר מכן עוברים לזכך גם את המקומות היותר עדינים. את אלו שהם רק עם ריח לא מספיק טהור, או אבק של מחשבות ודיבורים שהם לא לה׳ באופן שלם. 

אנחנו נמצאים בראש חודש אדר. 

בספר ״סודות השנה העברית״ (מאת דן וינוקור) מוסבר שאנו עוברים תהליך של זיכוך רוחני במהלך השנה שמתחילה בניסן ובחג הפסח ומסתיימת באדר ובחג הפורים. ״העורלה הגסה״ מוסרת בפסח, בה הקב״ה הנחית על פרעה (שיא הקליפה) את מכות מצריים, וממשיכים בתהליך הזיכוך בהדרגה עד שמגיעים לט״ו בשבט אשר בה מתקנים את ״קליפת נוגה״ שהיא הקליפה הכי דקה ועדינה. תיקון זה יכול להיות נמשל כאן לשלב ה״פריעה״. אחרי שהצלחנו לעבוד על כל ״הרצון לקבל״, מגיעים לחג הפורים שמסמל את סוף המהלך הרוחני שבו אנו ״מקבלים מתוך קדושה״ כי בו אנו מצווים לאכול סעודה ולשתות עד דלא ידע. הוא מסמל את שיא העונג שבקדושה. את השטות של הקדושה, את המקום שמעל טעם ודעת, את נקודת פנימיות הלב הטהורה. את האהבה הכי עמוקה. 

זאת הנקודה שתתגלה בביאת המשיח, שמגיע בהיסח הדעת… והשכינה תצא מהשבי שלה. וזאת הנקודה שמתגלית בעבודת התפילה שנאמרת מעומק הלב בכוונה גמורה. 

גילוי נקודת פנימיות הלב זה לא משהו שאנחנו יכולים להשיג בכח השכל, בעבודה של התבוננות. היא, אומר בעל התניא, מתגלית אצלנו על ידי הקב״ה בדרך של מתנה מלמעלה. ככתוב: ״וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״. אמנם אנחנו כן מתחילים בעבודה, אנחנו עושים כפי יכולתנו, ומשתדלים לתת ״תרומה״ לה׳ על פי גודל הכלי שלנו, על פי רוחב לבנו. ואת עוררות הלב הפנימי, ה׳ מאיר בנו מרוב חסדו וטובו אחרי ש״אנחנו התחלנו״… כמו מנורת הזהב במשכן. שעליה כתוב ״תיעשה״ המנורה. משה רבנו לא ידע איך לעשות אותה, ולכן רק היה צריך לזרוק לאש את גוש הזהב והקב״ה כבר סיים את העבודה. אנחנו מתחילים בכוונה טובה וטהורה והקב״ה ממשיך עבורנו בהארת המנורה שבנשמה. 

ישנה דרך מובטחת להסרת העורלה והפריעה, להתחלת העבודה, שמלמד אדמו״ר הזקן והיא הצדקה. 

כאשר אנחנו תורמים לה׳ בשמחה וטוב לבב מעמל כפינו, מכספנו, או מזמננו ומכוחות השכל שלנו, בכך אנחנו פודים את נקודת פנימיות הלב שלנו מהשבי. אנחנו פודים את עומק הנשמה מהקליפה. 

ובע״ה היות שכל ישראל הם נשמה אחת, אנחנו מסייעים בכך גם לפדיון הנשמות שנמצאות בקליפות הגשמיות. אנחנו מושכים אותן לכאן בעבותות של אהבה. ואין כח גדול יותר בעולם מאהבה. 

ובמיוחד זו שבעומקא דליבא. 

כותב הרבי בספר היום יום (כו שבט): 

״אהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, החוט המקשר חסידים בינם לבין עצמם, והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. הן בדרך ״אור ישר״, והן בדרך ״אור חוזר״ [גם מצד הרבי וגם מצד החסיד]; אין לכך שום מחיצות, והוא נעלה מהגבלת מקום וזמן״. 

חודש טוב ומבורך מלא שמחה שמעל טעם ודעת, 

ושבת שלום

מוקדש בכוונה גמורה להשבתם במהרה של כל השבויים ובהם:

אלון בן עידית ויעקב, 

אבינתן בן דיצה תרצה 

שאת חג פורים כולם יחגגו עם משפחתם. 

תמר, אדר תשפ"ה