נקודה בהיכלא

אגרת קודש ה' בספר התניא והכנה לקבלת התורה

חודשיים ימים חלפו מאז סיכומי האחרון לספר התניא. שבוע רדף שבוע, וכאשר הצלחנו להיפגש לא עלה בידנו להתקדם, הרגשנו כטובעות בים האותיות וצירופיהן, ואפילו ספרי הביאור לא הצליחו להאיר בנו את ההבנה של אגרת ה׳ בספר התניא. טבענו בבינה והחלו להישמע קולות שאמרו: ״אולי כבר מיצינו, שבענו, אולי נעבור ללמוד משהו אחר?״ קולות אלו הבעירו בי את האש השוורית הפנימית שלי שאיננה מוותרת באמצע תהליך, שמתעקשת להשלים את מה שלקחה על עצמה, שלעולם לא תרפה ידיה ממחויובותיה ואף אם אלו גובים כוחות נפש רבים ממנה. החלטתי שאנחנו חייבות להמשיך ללמוד את כל חלקי התניא עד סופם ויהי מה!

ירדה לתודעתי התובנה שהקבוצה שלנו זקוקה לרוח חסידית חדשה, לאור שיאיר באפלה. וב״ה לאחר 6 שנים של לימוד עצמאי בחברותא, שאכן הצליחו לרומם אותנו אל מעל הבלי העולם הזה, התחלנו בערב פסח שני ללמוד עם רב חסיד. ומעתה היכל התורה שלנו מקבל מנקודת החוכמה שמאירה ובע״ה אשתדל בזכות זאת להמשיך לסכם את פרקי התניא, אם ירצה ה׳ עד האחרון שבהם.

בסימן ה׳ באגרות הקודש של ספר התניא אדמו״ר הזקן מלמד אותנו על האופן שבו הקב״ה ברא את העולם בדיבורו באמצעות האותיות שבונות את כל הנבראים, על הצורה הפנימית והחומר החיצוני, על עולמות עליונים ועולמות תחתונים ועל החסד והצדקה שיש בכוחן להוריד את אור אינסוף לעולם העשייה.

הוא מתחיל מהמילים מספר שמואל (שמואל ב, ח יג) : ״וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם״. ומביא את הביאור מהזוהר הקדוש לפיו דוד המלך עשה שם טוב לקב״ה בכך שעשה משפט והרבה בצדקה לכל עמו. מי שנותן צדקה לעני הוא מי ש״עושה שם״ לקב״ה. תחילת הסימן (פרק התניא) מרמזת על סופו ומהותו- והם מעלת הצדקה.

מכאן מכניס אותנו בעל התניא לבריאת העולם וההבדל בין עולמות עליונים לתחתונים. הוא מסביר כי באות ה׳ משם הוי׳ נברא העולם הזה ובאות י׳ משמו נברא העולם הבא.

בגן העדן העליון והתחתון נשמות הצדיקים מתענגים ונהנים מזיו השכינה שמאיר שם. העונג הרוחני של גן העדן אינו קשור לתענוגים נמוכים של ענייני העולם שאנו מכירים, אלא לתענוגים נשמתיים הנובעים מהשגה והשכלה מאור האינסוף שהוא בבחינה רבה גלוי עבורם. ישנם צדיקים שהכוונות ואהבת ה׳ שלהם כל כך גבוהות שהם זוכים ליהנות מהשגות בגן העדן העליון וישנם צדיקים שעשו מצוות מעשיות וזוכים ליהנות מהשגות בגן העדן התחתון. כל השגה שהיא בשכל נקראת ״בינה״. את עצמות החוכמה האלוקית לא ניתן כלל להשיג, זוהי חוכמה עילאה, קדמות השכל שבפני עצמו אינו מושג, אלא כאשר נקודה ממנו, שופעת ונמשכת לבחינת הבינה- אז מגיעה ההשגה שמביאה שמחה גדולה. לכן העולם הבא נקרא בזוהר הקדוש בשם ״בינה״. משום שבעולם הבא הצדיקים משיגים אלוקות. כל השגה היא כאמור תמיד בבינה. כאשר נקודה מהחוכמה נתפסת בהיכל הבינה היא נקראת בזוהר הקדוש: ״נקודה בהיכלא״. הנקודה הקטנה שהגיעה במקורה מהחוכמה העילאה, והיא מעט מזעיר ממנה, מסוגלת להאיר באורה העצום את היכל הבינה. החיבור בין הנקודה להיכל הוא שם י״ה. האות י׳ שהגיעה מהחוכמה חוברת עם האות ה׳ ששייכת לבינה.

החוכמה העילאה נקראת גם ״עדן״. היא איננה מושגת כפי שהעדן איננו מושג. גן העדן נמשך מהעדן אך הוא לא העדן עצמו כפי שהאות י׳ , הנקודה, נמשכת מעצמות החוכמה אך היא לא החוכמה העילאה בעצמה.

וכעת עובר בעל התניא להסביר את הקשר בין אותה חוכמה המיוצגת באות י׳, ספירת החוכמה בעץ החיים של הקבלה, עם ספירת המלכות האחרונה בעץ החיים שמיוצגת באות ה׳ התחתונה משם הוי׳.

הכוח הנפשי של ספירת המלכות הוא הדיבור. הדיבור מוציא אל העולם החיצוני את כל התהליכים הפנימיים שהתהוו בעולם הפנימי. הדיבור נחשב עשייה ביחס לעולם הרוחני. הוא כבר ביטוי גשמי שמשתמשים עבורו בגוף הגשמי.

בזוהר הקדוש מופיע הביטוי: ״אבא יסד ברתא״. כוח אבא זו ספירת החוכמה, ברתא (בת מארמית) זו ספירת המלכות. והכוונה כאן היא שהתהוות אותיות הדיבור שיוצאות מחמשת מוצאי הפה (שפתיים, לשון, גרון, חך, שיניים) אינן בדרך הטבע ולא באופן שכלי. כלומר, בשונה מפעולות אחרות שלמשל האדם עושה. אם למשל אני רוצה לנגן בפסנתר אז אלמד את התווים והצלילים ובאופן שכלי אתן הוראה לאצבע מסוימת ללחוץ על קליד מסויים כדי להוציא צליל כלשהו. תהליך זה עובר מהבינה- מהשכל המושג והמבין אל האצבעות הלוחצות על הקלידים.

שונה הדבר בדיבור. כשאני רוצה לומר משהו, לבטא צליל כלשהו אני לא נותנת הוראה למשל לשפתיים להתכווץ בזוית מסויימת או ללשון להתגלגל בדרך מסויימת. הדיבור לא עובר דרך כח הבינה. מסביר אדמו״ר הזקן שהדיבור נובע הישר מכח החוכמה. הכיווץ של השפתיים או גלגול הלשון מתרחשים ממילא ללא כוונה שכלית מודעת. לכן, הוא אומר, תינוק קטן אינו יכול לדבר, כי כוח החוכמה לא התפתח אצלו בשלב הזה אפילו שיש לו יכולת להבין הכל. יש בו שכל והשגה אך טרם התגלה בו כוח החוכמה.

ומכאן מכניס אותנו האדמו״ר הזקן להבנת האותיות עצמן, האותיות בהן ברא הקב״ה את העולם. שהרי כל העולם נברא בדיבור האלוקי וכן העולם הפרטי שלנו נברא בדיבור האנושי, והדיבור מורכב מאותיות שהן אבני היסוד.

והאותיות כמו כל נברא, הן חומר וצורה. הצורה בשפת הקבלה היא המהות הפנימית של הנברא היא מה שעושה אותו מה שהוא, על ייחודו, אישיותו, תכונותיו, נשמתו. החומר בשפת הקבלה הוא המהות החיצונית, החומר הבסיסי, הגוף שלו.

ה״חומר״ של הדיבור הוא ההבל היוצא מהלב, הקול הפשוט היוצא מהגרון, לפני שקיבל צורה של הברה מסוימת או ביטוי בצליל של אות כלשהי. ההבל למעשה הוא הצליל של האות ה׳ שיוצא מהפנימיות של הנשימה ללא כל עצירה וקבלת צורה מתוך חמשת מוצאות הפה הנ״ל. לכן אמרו רבותינו ז״ל שהעולם הזה נברא באות ה׳ כי היא הביטוי של צליל ההבל היוצא מן הלב לפני שקיבל צורה מסויימת. ההבל הוא כמו החומר הבסיסי שממנו נוצרות לבסוף ההברות, וביטויין של האותיות.

״הצורה״ של האותיות היא המהות הפנימית שלהן שבאמצעותה נוצרים כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אלפי אלפים ורבוא רבבין של מלאכים, וכל מדרגות הנשמות האינסופיות. כי כל אלו נבראים מצירופי אותיות, כמו שמפורט בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו. ההבדל בין העולמות העליונים לתחתונים הוא שבעולמות העליונים כולם בעלי חוכמה, בינה ודעת (חב״ד) ויודעים את בוראם.

זאת משום שהחיוּת שלהם היא מפנימיות האותיות שמגיעה מהחוכמה עילאה (אות י׳ כאמור).

אך העולם הזה השפל קטן מלהכיל את האור והחיות של פנימיות האותיות וצורתן. לכן, ההארה וההשפעה לעולם הזה התחתון הוא מחיצוניות האותיות, מאותו ״הבל״ היוצא מן הלב. אותו הבל ששלמה המלך מרבה לדבר עליו בספר קהלת.

כמובן שגם העולם הזה נברא ממוצא פי ה׳ שמחיה אותו כל רגע ורגע אך פנימיות האותיות אינה גלויה בו אלא חבויה בתוכו. לכן בעולם הזה ישנה פחות ידיעת ה׳ בחוכמה בינה ודעת, כי הוא נסתר על אף שהוא מולבש בפנימיות של כל ענייני העולם.

העולם הזה הוא עולם העשייה התחתון שבו מקננת ומאירה האות ה׳ התחתונה בשם הויה.

האות י׳ היא בעולם האצילות

האות ה׳ העליונה - בעולם הבריאה

האות ו׳ בעולם היצירה

והאות ה׳ התחתונה בעולם העשייה.

לכן כתוב במעשה בראשית: ״אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם״ בהבראם זה בה׳ בראם. באות ה׳ ברא אותם.

מסביר בעל התניא שהאינסוף ברוך הוא צמצם את אורו על מנת לברוא את כל הנבראים עד לאות ה׳ התחתונה שבה נברא העולם הזה. והיא מקור 10 המאמרות שנאמרו במעשה בראשית.

כאן אנו מתחברים למתן תורה שיהיה בעוד 10 ימים בדיוק בע״ה וישועתו.

במעשה בראשית ישנם 10 מאמרות והם כנגד 10 הספירות בעץ החיים ו 10 הדיברות במתן תורה.

המאמר הראשון במעשה בראשית הוא ״בראשית״ והיא המקור ל 9 המאמרות הנוספים:

 1. בראשית

 2. ויאמר אלוקים יהי אור

 3. ויאמר אלוקים יהי רקיע

 4. ויאמר אלוקים יקוו המים

 5. ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא

 6. ויאמר אלוקים יהי מאורות

 7. ויאמר אלוקים ישרצו המים

 8. ויאמר אלוקים תוציא הארץ נפש חיה

 9. ויאמר אלוקים נעשה אדם

 10. ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע.

מבאר אדמו״ר הזקן כי המאמר ״בראשית״ הוא בחינת החוכמה שנקראת ״ראשית״. מבחינת החוכמה היתה המשכה של אור וירידה לבחינות המאמרות הנוספים רק מתוך חסד האלוקים. לא היה באותו מעמד אדם עדיין שיוכל להתפלל ולבקש חסד. החסד בא מעצמיות ה׳ יתברך החפץ חסד.

לכן כתוב בהמשך ״אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם״. כי בהבראם זה אותיות ״באברהם״ ואברהם מייצג את מידת החסד והאהבה שאינה תלויה בדבר, שאין צורך לעורר אותה, שאין היא תגמול על משהו אלא קיימת בזכות עצמה. כמו אהבת ה׳ יתברך שברא את העולם ברוב חסדו.

ואולם, לאחר שהאדם כבר נברא, כל התעוררות האהבה שמלמעלה באה מתוך התעוררות שמגיעה מלמטה. כלומר, בכח האהבה שהאדם מעורר כלפי ה׳ יתברך בתפילתו ובעבודת ה׳ שלו, ובעיקר בחסד ובצדקה שהוא עושה פה הוא מעורר וממשיך את החסד האלוקי העליון. החסד העליון יורד ונמשך מטה כמו מים שיורדים ממקום גבוה לנמוך ומחיים את כל הצמאים.

מזכיר בעל התניא את האר״י ז״ל שאמר שישנם 2 מינים של נשמות בישראל: תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם ונשמות בעלי מצוות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים. אומר אדמו״ר הזקן שתלמידי החכמים בזכות תורתם מורידים עליון מחוכמה עילאה עד לעולם הנשמות שבבריאה ולעולם המלאכים שביצירה אך לא למטה מכך. לעומת זאת, בעלי המצוות שעוסקים בצדקה וגמילות חסדים ממשיכים את אור אינסוף והחסדים העליונים עד לעולמות התחתונים, עד לעולם העשייה הנמוך ביותר מכל העולמות.

ובהקשר לפרשות שנקרא השבת : בהר ובחוקותיי, מלמד הרבי מליובאוויטש בשיחת דבר מלכות לפרשות אלה (שנת תשנ״א-תשנ״ב) שישנם שני אופנים בהם ברא ה׳ את העולם. אופן אחד במאמר ״אחד״ ואופן שני ב״עשרה מאמרות״.

כתוב במסכת אבות בפרק ה׳ שהרבה חסידים יקראו בשבת הקרובה שיכול היה הקב״ה לברוא את העולם במאמר אחד אלא שברא ב 10 מאמרות כדי לתת שכר לצדיקים ולהיפרע מהרשעים.

הרבי מסביר (במילים שלי על פי השגתי) שהמאמר האחד הוא ממקומו של ה׳ יתברך שהוא אחד יחיד ומיוחד ולא שייך בו בכלל ריבוי. ואילו העשרה מאמרות הם עבורנו עם ישראל כדי שנוכל לקיים את התורה וכדי שנוכל לקבל ממשות מיוחדת עצמאית כביכול, פרטית ואישית. עובדה היא שכל אדם נברא עם פנים מיוחדות משלו שאין עוד אדם בעולם עם פנים כמו שלו. כך גם הפנים, הפנימיות שלו, היא מיוחדת במינה. היא בעצם ״הצורה״. כי ״החומר״ של בני האדם שהוא נברא במאמר האחד, שווה אצל כולם. הבריאה במאמר אחד היא בריאת יש מאין, בריאת הממשות. היא כמו ההבל שמלמד עליו אדמו״ר הזקן בפרק זה בתניא, היא החומר של הבריאה. הפנימיות והמיוחדות של כל נברא ונברא מתקבלת מתוך אופן הבריאה של 10 מאמרות שיוצרת את הצורה. היא פנימיות האותיות כפי שנלמדת בפרק זה ואכן ״לכל אדם יש שם״ כפי שכתבה המשוררת זלדה. כל אדם הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו בעולם, ולכל אדם התפקיד המיוחד שרק הוא מסוגל לעשותו ועליו מוטלת החובה לקיימו בשליחות מבוראו. כל אדם הוא אות בתורה מתוך 60 ריבוא האותיות, אות בתורה שעליה כל העולם עומד, אות בתורה שאם היא חסרה אז כל התורה כולה פסולה…

נכון, אנחנו הרבה יותר מ 600,000 אנשים בעם ישראל כיום, וזאת משום ש60 ריבוא הנשמות כולל ניצוצות רבים, יכול להיות שורש נשמה אחת בכמה גופים, ובכלל כל ישראל אחים.

כדי לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, כדי שהיא תינתן לנו בשלמות, עלינו להיות באהבה אחווה שלום ורעות. עלינו לאהוב כל אחד ואחת מישראל כעצמנו ממש, אהבה ללא שום תנאי או סייג.

וגם את משנה זו נלמד השבת:

״כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:״

(אבות ה׳ ט״ז)

השיר שמצורף בספרי להיום : הוד שביסוד:

https://youtu.be/nzT5YPAIGZA?si=hENiyAkjEEEhpjw6

שבת שלום ומבורכת והכנות נעימות וטובות לקבלת התורה שתהיה בשמחה ובפנימיות.

תמר, כ"ה אייר תשפ"ה

תודה רבה לרב אליהו סקורי על שעורי התורה והתניא

הדברים מוקדשים למען שובם במהרה של כל השבויים ובתוכם אלון בן עידית ואבינתן בן דיצה תרצה.

לשמירה על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון

ולקירוב הגאולה האמיתית והשלמה.