top of page

מעיבור ללידה - מגלות לגאולה

תמונת הסופר/ת: תמר אשלתמר אשל

כ״ד בטבת הוא יום הסתלקותו של רבי שניאור זלמן מליאדי, שנקרא גם אדמו״ר הזקן. מייסד חסידות חב״ד ומי שכתב בין היתר את ספר התניא.


הוא הסתלק לפני 213 שנה.


לכבוד יום הילולתו אשתדל בע״ה להעביר רעיון מתוך ספר מאמריו ״תורה אור״ לפרשתנו- ״וארא״.


בסוף הפרשה הקודמת (שמות), בא משה רבנו את הקב״ה בטרוניה שהרי לאחר שפנה אל פרעה על פי ציווי ה׳, פרעה רק הרע את תנאי עבדותם של בני ישראל. ״וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי״ (שמות ה׳ כ״ב)


בתחילת פרשת ״וארא״ ה׳ עונה:


״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה.


וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.״


מתוך תשובה זו ר׳ שניאור זלמן מליאדי מלמד רעיון עמוק על משמעות הגלות וסיבתה הפנימית של ההסתלקות.


שהרי אף אחד לא יבקש גלות מבחירה. אף אחד מאיתנו לא ירצה שיהיה לו רע, אף אחד אינו מעוניין בהסתרה. ובכל זאת כל אחד בחייו חווה אותה. וכאן אדמו״ר הזקן מלמד אותנו לראות מעבר לה.


הוא מאיר ואומר שהמילה ״וארא״ יכולה להתפרש הן בלשון עבר והן בלשון עתיד. בלשון עבר היא מתייחסת לאבות עצמם- אברהם, יצחק ויעקב שנראה אליהם א-ל שדי בעבר אך בשם הוי׳ לא נודע אליהם. בלשון עתיד היא מתייחסת לכל צאצאיהם מישראל- אלינו- כי בכל אחד מאיתנו ישנה מבחינת האבות שלנו, שהורישו לנו מדור לדור את מעלותיהם כי הם שורש ומקור לכל נשמות ישראל. כל אחד מישראל מקבל מהאבות על פי כלי הקיבול שלו- לפי השיעור שלו ״לפום שיעורא דיליה״.


אדמו״ר הזקן מבהיר את ההבדל בין גלות לגאולה וממשיל אותן לעיבור ולידה.


כל צרה וצער שיש לאדם הן גלות וחושך, כל ישועה בחייו היא אור וגאולה.


הדרך שבין הגלות- העיבור, לגאולה- ללידה נקראת ״חבלי לידה״. אלו הם הכאבים שאנו חווים.


העובר ברחם אמו, אמרו רבינו ז״ל, ״דומה לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו (ישבניו), הוא אוכל מה שאמו אוכלת אך פיו סתום וטבורו פתוח וכשהוא יוצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח״. כלומר, העיניים, אוזניים, מערכת העיכול, מערכת הנשימה, וגם המחשבה נמצאים בפוטנציאל כשהוא ברחם אך אינם פעילים עדיין, הם סתומים עד לאחר הלידה. הטבור שפתוח ברחם וממנו מקבל העובר את מזונו, נסתם לאחר הלידה.


כך בנמשל בני ישראל. כשהם בגלות, בשלב העיבור, יש להם פה, עיניים ואוזניים אך הם אינם רואים ואינם שומעים את ה׳ יתברך. ״פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ״ (תהלים קטו ה). בגלות אנחנו לא רואים את אור ה׳ יתברך, אלא רואים חושך כמו עובר במעי אמו, ולכן גם לא טורחים לדבר עם מה שנעלם מאיתנו. בגלות, מסלק הקב״ה את עצמו מעלה מעלה, מסלק את שכינתו ואת גילוי אלוהותו מהעולמות התחתונים ונדמה לנו כאילו אנו בעצמנו ישנם, נמצאים ועומדים.


כפי שבזמן העיבור המזון לא עובר דרך הפה ולא מחייה את איברי הנשימה, הלב והמוח (אלא הם מוזנים ישירות משליית האם) כך בגלות המצוות והמעשים הטובים שאדם עושה שהם מזון לנפש, לא מחיים ישירות את הלב והמוח כך שאדם ידע את ה׳ במוחו ויאהב אותו כרשפי אש בלבו. בזמן הגלות, עבודת ה׳ היא בקרירות וזוהי, אומר אדמו״ר הזקן, עיקר הגלות ברוחניות.


יחד עם זאת, בזמן הגלות, כן אפשר לעורר אהבה מסותרת שהיא אהבה נסתרת יותר, אהבה שהורישו לנו אבותינו ובספר התניא בעל התניא מלמד אותנו כיצד לעורר אותה באמצעות התבוננות בייחוד ה׳. בכך שאין עוד מלבדו. למרות שבזמן הגלות ייחוד ה׳ לא שורה ומתגלה מעצמו בעולמות התחתונים שמרגישים עצמם נפרדים, עדיין ה׳ לא עוזב אותנו והוא מאפשר לנו כן להמשיך בלבנו את אהבתו ויראתו ולייחד את הקב״ה עם השכינה בזמן קריאת שמע. הדרך לדעת אם הצלחנו להמשיך את הוי׳ למטה היא תחושת האהבה לה׳ שנוגעת עמוק בנפש, ממש עד עצמותה והיא זו שמביאה גם לעבודת ה׳ בשמחה.


כפי שאוכל גשמי מחזק את הקשר בין הנפש לגוף, כך המצוות שהן אוכל רוחני מאפשרות לה׳ יתברך לשכון ולהתגלות בתוך האדם.


בעבודת ה׳ אנחנו מוכנים להקריב את כל רצונותינו האישיים, כמו לשרוף אותם על המזבח ולהתבטל לרצון ה׳. אנחנו שוברים את הרצונות שאינם לחלוטין לשם שמיים, מעוררים רחמים על נשמתנו שהיא חלק אלוקי ממשי שבקרבנו, ומתוך זה מגיעים לשמחה אמיתית על עצם הזכות להיות חלק מעם ישראל שה׳ קורא לו ״בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל״.


השמחה נמשלת לחלב, כמו אם שרוצה לשעשע את ילדה ומיניקה אותו ובכך הוא גדל ומתחזק. התינוק נולד מתוך הרחם ובאופן טבעי מגיע החלב שמשמח ומחזק ומגדיל את הגוף. וכך, מתוך הצער והרחמנות של יהודי על נשמתו האלוקית מגיעה עבודת ה׳ בשמחה והיא זו שמגלה את אור ה׳ למטה.


וזהו הפירוש החסידי ל״ וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי. כי הדדיים שנותנים חלב - הן המשכת האהבה והיראה שהן מה שירשנו מאבותינו. המשכת אהבת ה׳ מאברהם, ויראת ה׳ מיצחק, ורחמים על נשמתנו האלוקית מיעקב. וכאשר המשכנו רגשות אלה בלבנו על ידי עבודת ה׳ שלנו, יש בנו שמחה (חלב) ואנו בבחינת לידה וגאולה של הנשמה.


ויחד עם זאת בהמשך הפסוק נאמר: ״וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״. על כך מסביר אדמו״ר הזקן שעל אף שאבותינו הם המרכבות לאותן מידות- רגשות של אהבה, יראה ורחמים, ובאמת רגשות אלה מביאים לעבודת ה׳ בשמחה ובטוב לבב, ישנה עוד מעלה גדולה מכך, שלא זכו לה שלושת אבותינו וגם אנו לא זוכים לה כשאנו מצליחים לעורר רגשות אלו בקרבנו.


זוהי המעלה של משה רבנו. שהיה בביטול מוחלט לה׳. כשאדם אוהב או ירא או מרחם, הוא עובד את ה׳ ברמה גבוהה מאוד וברגשות חזקים ואף אהבה בתענוגים אך הוא עדיין נמצא וקיים. כשאני אוהבת את ה׳ יש אותי ויש את ה׳ ואני עדיין חשה את מציאותי, את אהבתי ואת יראתי. משה רבנו הגיע לדרגה שבה כבר לא חש את עצמו בכלל, שהיה בטל במציאות, כאילו נעלם, וה׳ פועל דרכו, מדבר מגרונו. לכן אל משה רבנו ה׳ יתברך נודע בעצמו, כי הוא היה בטל לו. לכן היא יכול היה להיות זה שהתורה תרד באמצעותו, תורת ה׳ עברה דרכו.



ונניח שהצלחנו לבטל את רצונותינו, ולעבוד את ה׳ בכל לבנו, מדוע בכל זאת עדיין אנו חווים הסתרות בחיינו? שהרי כל פעם אחרי שכבר הצלחנו להיגאל ולהיוולד מתוך הגלות שהיינו בה פתאום ״חושך״ חדש מגיע …



אדמו״ר הזקן נכנס כאן לעומקים ועולה לגבהים, אך היות וכבר השעה מאוחרת (או מוקדמת תלוי מהיכן סופרים) והדפים הוירטואלים מתמלאים, והקוראים שהגיעו עד כה מתמעטים, עד כי אולי יהיו כאלה בודדים… אקצר זאת במילותיי על פי שיעור הבנתי (לפום שיעורי).



בגדול, ככל שאור יותר גדול רוצה לרדת כך חושך גדול יותר יקדים אותו. כדי להוריד את התורה מטה היתה צריכה להיות הסתלקות למעלה, לשורש העליון שממנו היא באה. ככל שה׳ רוצה להוריד למטה אור יותר גדול כך הוא כביכול צריך לעלות למקום מרוחק וגבוה יותר כדי ״להביא אותו״ משורשו העליון. התנועה של ההסתלקות נקראת ״רצוא״ ותנועת הירידה מטה נקראת ״שוב״.


״ במידה ומשקל שהיה צריך להיות גילוי אלוקות במתן תורה, כך היה בחינת ההסתלקות וזמן הגלות ושליטת מצריים 210 שנה״. 210 שנות גלות והסתלקות השכינה נדרשו כדי להביא משורש העליון את אור התורה. לכן ככל שהעולם מתקדם לגאולה האמיתית והשלמה, לאור ה׳ ללא הסתרה , לגילוי שהוא גדול יותר מאשר מה שהיה במתן תורה, עד ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן״ לא ״רק״ נראה את הקולות אלא נראה בעיינינו המוחשיות את אור ה׳ ללא הסתרה כלל. לא רק שיוודע לנו, אלא שיהיה נראה לעינינו… כך הסתלקות הקב״ה היא יותר ממושכת, כך הגלות היא יותר ארוכה בבחינת רצוא כדי שיהיה בחינת שוב לאור גלוי של ימות המשיח.



כך גם באדם הפרטי. ככל שהאור שרוצה להתגלות דרכו הוא גדול יותר כך החושך שבחייו, כך ההסתרה היא ממושכת וכואבת יותר. וככל שאדם עולה מחייל אל חייל מבחינה רוחנית כך יחווה יותר הסתרות שיובילו לגילויים יותר נעלים. בסופו של דבר ישנו יתרון לאור הבא מן החושך. הוא מאיר וזוהר יותר ובוהק לטווח רחב יותר.


אדמו״ר הזקן בעצמו היה צריך להסתלק למקום כל כך גבוה בעולמות העליונים וכל זה כדי שהאור האלוקי שמגיע דרכו יוכל להשפיע עד למקומות הכי חשוכים ויוכל להאיר אין ספור נשמות שקודם לכן היו כבויות.


ההסתרה כואבת, ואף מייסרת. אך רק באמצעותה אור ה׳ יכול להאיר למטה מטה, עד העקבים, עד לאותיות שמצטרפות לשורות הנכתבות בשעות הקטנות ואולי יצליחו להאיר מעט לבבות.


ותיכף ומיד ממש ממש נוכל כבר לראות את בית המקדש.



תמר, טבת תשפ"ה


בתמונה: רגע של לידה







פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


רוצים להתעדכן עדכונים שבועיים הכוללים סרטונים? הצטרפו לניוזלטר:)

תודה על הצטרפותך לניוזלטר!

האתר נבנה ע"י WEBISHA
bottom of page