מה הקשר בין עצים, ”שטויות” והומאופטיה? - פרשת "בשלח"

על פניו, אם נשאל כל אדם עם שכל הגיוני בראשו הוא יאמר מיד שהקשר ברור - בהומאופטיה לוקחים עצים ועוד חומרים טבעיים, ממצים, מדללים נותנים לאדם כמו תרופה ומשכנעים אותו שהיא עזרה...עוסקים ב״שטויות״ - לכאורה.

זאת אולי הסיבה שלא כותבת הרבה על הומאופטיה כאן באופן ישיר, ברורה לי ההתנגדות שתגיע מכל דכפין... כי היא בלתי הגיונית בעליל, לנו, בני האדם, שטעמנו מעץ הדעת טוב ורע ובילבלנו לעצמנו את הצורה... כי אנו רוצים הכל להבין ומנסים רק במה שאנו רואים וחשים להאמין... את כל מה שמעבר לכך אנו הרבה פעמים מבטלים... או לפחות מנסים ולא מצליחים...

כל מה שיש ומושג בתפישתנו אנו מנסים למדוד ולאמוד, להכניס אותו לתוך ארבע אמות מחשבותינו הצרות... מנסים להגביל את הבלתי מוגבל, לתפוס את הבלתי נתפס, להבין את מה שלעולם לא נוכל להגיע לעומק שורשו, להיות ממשיים בעצמנו על אף שאין לנו קיימות כלל ללא החיבור לאור אינסוף (הבלתי מושג) שברא אותנו.

הקב״ה ברא את העולם יש מאין, בזה אנחנו יכולים להאמין ( גם אם לא לגמרי להבין) וכך ברא את כל עולמו, את כל עולם הטבע, כל הדומם, הצומח, בעלי החיים ואת בני האדם המדברים, בכולם הכניס רוח חיים- אנרגיה רוחנית שמחייה אותם ובוראת אותם ללא הפסקה שלולא היא לא היה קיים אותו הדבר.

אך אותה אי אפשר לראות, למדוד, לאמוד, לשקול, לתת ציונים ודרגות, יש לה חסינות מכל שלל הניסיונות. אפשר רק לדעת ולהודות על קיומה, מבלי שנוכל כלל להבין אותה ואפילו לא לנכס לנו אותה. שום דבר לא באמת שלנו... אפילו לא הנשמה שבנו

בתוך תוכנו כולנו מאמינים בני מאמינים, נשמותינו היו בהר סיני וקיבלו את התורה ומאמינות בה ובאמיתותה אף אם נבצר מחלקנו לקיימה במלואה לעת עתה.

כל מה שקיים בעולם קיים בתורה, ונברא למען מטרה. המטרה שלנו היא לזכך את העולם החומרי כך שיוכל להיכנס בו אור העולם הרוחני. לזכך את החומר כדי שתוכל לשכון בו הנשמה ולהשתמש בו למטרת הבריאה. אם אנחנו לא מזככים את החומר, הוא ״מקבל ממשות״ בחיינו, תופס את זמננו, את לבושי הנפש שלנו ( המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו) ובכך מסתיר את האור ולא נותן לו להיכנס ולעבור. כמו הקליפה שמכסה על הפרי שללא הסרתה אי אפשר לראות את הפרי ובטח לא לטעום את מתיקותו...

בתהליך ההתגשמות בין רוח לחומר נוצרת התפשטות, מה שהיה לכתחילה נקודה אחת, מתחיל לקבל נפח וצורה, להתרחב ולהיראות מורכב מהרבה פרטים לכאורה ״נפרדים״, הדבר הופך ממאוד קטן ומעודן, אט אט לגדול יותר, ו״מגושם״. כמו כל האותיות שמתחילות כולן באות י׳ שהתפשטה וקיבלה צורה, כמו עובר שהולך ונרקם גופו שקודם היה רק ממשות רוחנית, ומתקדם להיות תא אחד בודד שמכיל את הכל, וממנו נבנים ונוצרים בתהליך מופלא כל התאים ומהם הרקמות והאיברים, הפנימיים והחיצוניים.

זה תהליך של יצירת ״יש מאין״, שלנו אין יכולת לגעת בו, הוא מעשה הבריאה, שלעולם לא באמת נוכל לתפוס אותה. לעולם לא נוכל נוכל ״לקחת״ ממשות רוחנית וליצור ממנה משהו קיים... נוכל רק לקחת משהו קיים וליצור ממנו משהו קיים אחר (יש מיש), לשנות צורה, לא ליצור צורה חדשה. ולכן צדק שלמה המלך שקבע ש״אין חדש תחת השמש״. זה הכל חלקים של אותה התמונה, מופעים של אותה הצורה.

והכל הכל קיים בתורה.

אפילו ההומאופטיה... במהותה.

בפרשה שנקראה השבת, פרשת ״בשלח״ פרעה חזר בו משחרורם של בנ״י ורדף אחריהם אל המדבר, והקב״ה בנס גדול ועצום קרע עבורנו את הים, ואת כל המצרים הטביע בתוכו, בתוך הטיט שנוצר בו שדמה לטיט שבו העבידו את בנ״י... הם נענשו בדיוק במה שהענישו...

״מִצְרִים בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, מוֹדַדְתָּ לָהֶם, הֵם אָמְרוּ כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, לְפִיכָךְ תְּהֹמֹת יְכַסְיֵמוּ. הֵם לָקְחוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב, לְפִיכָךְ מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְגוֹ'. הֵם וְשָׁלִשִׁים עַל כֻּלּוֹ, לְפִיכָךְ וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ. הֵם וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בְּחֹמֶר, לְפִיכָךְ דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים״ (מדרש תנחומא בשלח י״ג )

לאחר הנס הגדול שרו ישראל את שירת הים שבאה מתוך ליבם של משה ומרים (משה הוביל את שירת הגברים ומרים את הנשים), שירה שבאה מתוך הודי׳ה עצומה... יש רגעים בחיים שאי אפשר להביע אותם במילים, בשבילם ישנם ניגונים ושירים....

ואז המשיכו בני ישראל ללכת במדבר שלושת ימים ולא מצאו מים... הם הגיעו למרה שבה המים היו מרים, התלוננו למשה וומשה צעק אל ה׳ שהראה לו עץ. משה השליך את העץ אל המים והם הומתקו.

במדרש תנחומא הנ״ל מובא (כד)- ״כְּשֶׁבָּאוּ לְמָרָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה וְהָיָה מֹשֶׁה סָבוּר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּשְׁלִיךְ שָׁם דְּבַשׁ אוֹ דְּבֵלָה וְהַמַּיִם מִתְמַתְּקִין, רְאֵה מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, אֵין דְּרָכַי כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. עַכְשָׁו אַתָּה צָרִיךְ לִלְמֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וַיַּרְאֵהוּ לֹא נֶאֱמַר כָּאן אֶלָּא וַיּוֹרֵהוּ, הוֹרָהוּ בִּדְרָכָיו. וּמֶה הָיָה הָעֵץ? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁל עֲרָבָה הָיָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַרְדּוּפְנִי מַר הָיָה. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: שֶׁל זַיִת הָיָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: קַרְדָּנִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקְּרֵי תְּאֵנָה וְעִקְּרֵי רִמּוֹן. מִכָּל מָקוֹם, מַר הָיָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מֻפְלָאִין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִדַּרְכֵי בָּשָׂר וָדָם. בָּשָׂר וָדָם, בַּמָּתוֹק מְרַפֵּא אֶת הַמָּר. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמָּר מְרַפֵּא אֶת הַמָּר״.

אפשר היה לסיים כאן עם וד״ל ( ודי למבין) ובכל זאת ארחיב:-)

ישנן הרבה דרכים לעבוד את ה׳ וישנן הרבה דרכים לעזור לאנשים אך רופא אמיתי שמרפא יש רק אחד. היצרן. מי שמייצר מוצר יודע גם לתקנו, רק הוא ואף אחד אחר לא.

מיד לאחר המתקת המים נתן להם שם הקב״ה קצת מן התורה ( לפי רש״י), קיבלו כבר חלק ממצוות התורה ולאחר מכן נכתבים פסוקים אלה:

״וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְו‍ֹתָ֔יו וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּל הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֨יִם֙ לֹֽא אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹֽפְאֶֽך״ (שמות יד כו)

הקב״ה נתן רשות לבני אדם לטפל בעצמם, בשביל כך ברא להם עשבים למרפא, עצים, פירות ועלים שישמשו להם, כפי שניבא יחזקאל:

״וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו [וְהָיָה] פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״ (יחזקאל מז יב)

כמו האדם, שכל עוד ממלא את שליחותו בעולם, עלהו לא יבול והוא כעץ שתול על פלגי מים אשר נותן פריו בעיתו, כך העץ עצמו. העץ הנדיב נותן לנו פירות על מנת שנאכל אותם, נהנה מהם ונחזיר את זרעיו לאדמתו למען התרבותו והמשך ביצוע תפקידו ומילוי מטרתו. מטרתו האחת היא למאכל והשניה לתרופה כמאמר יחזקאל וכידוע לכולנו. התרופה (האמיתית) נולדה עוד לפני שידענו על הצורך בה.

והעץ כמו האדם, או האדם כמו העץ שבשדה, לשנינו יש אנרגיה רוחנית שמחייה אותנו שבזכותה אנו ממשיכים לצמוח, לפרוח, לנבול, להיטמע באדמה, להיות נפסדים כמו הזרעים שמרקיבים ומשם להתחיל מחדש את הצמיחה באנרגיה מחודשת של אהבה אלוקית שמוזרמת ללא הפסקה.

ולשנינו יש את הנתונים החיצוניים, את הממשות היותר חומרית וגסה ויש את הממשות היותר רוחנית ופשוטה וביניהן זרימה אנרגטית מתמידה...

ככל שנתמקד יותר בנתונים החיצוניים כך נוכל לצבור יותר ידע ופרטים, ולעתים, אך לא תמיד ככלל, מתוכם נוכל להסיק על המהות הפנימית של אותו הדבר.

לפעמים אנו מכירים את כל התכונות של הצמח המסויים, את כל המאפיינים הבוטניים, את אזורי הגידול, האקלים וצרכי הטיפול, את סוגי הזנים והמינים... אך האם אנו מכירים אותו עצמו, את מהותו שמעבר לאפיונים החיצוניים?? כמו להכיר אדם... אפשר לדעת על אדם המון המון פרטים ולא להכיר את פנימיותו כלל, ואפשר לחוש אדם במתי מעט בעולם החיצוני אך לדעת עליו הכל בעולמו הפנימי, להכיר אותו באמת, את עצמו האמיתי.

בעולמנו יש לנו נטיה לרצות לדעת, כמו שהתחלתי בתחילת הכתוב, רצון להשיג ולתפוס, ואולי לנכס. ואולם, לעתים כדי להכיר באמת אנו צריכים ללמוד לשחרר... לשחרר את הרצון לדעת... לשחרר את עץ הדעת...

כותב הרבי מליובאוויטש במאמר ״באתי לגני אחותי כלה״ (שבת פרשת בא י שבט) שהמשכן הקדוש, היה עשוי מעצי שטים דוקא. שיטים מלשון ״שטות״, שטות היא ההטיה מהידיעה והחוכמה...שזאת היא עבודת הקודש הראויה שעל ידה מאיר גילוי אלוקות בעולם. אך ישנן שתי אפשרויות, שני מקורות לשטויות. השטות יכולה לבוא ״מלמטה״, מהקליפה, כמו רוח שטות שמכסה ומעלימה על הקדושה, ושטות יכולה לבוא ״מלמעלה״, מלמעלה מטעם ודעת, מצד הקדושה. היא נקראת ״שטות דקדושה״שהיא ״מדרגה גבוהה ונפלאה במאוד מאוד״, והיא למעלה מתפיסה והשגה...

כשרוצים להכיר ולהתחבר באמת לאדם או לצמח, לספוג ממנו את מהותו הפנימית, צריכים להיות הרבה פעמים במקום הזה, של שטות דקדושה, לוותר על הטעם והדעת, ולהיות שם עבורו או עבורה. בעולם החיצוני זה יכול להיראות טפשי לחלוטין, חסר הגיון, חסר תכלית, אך בעולם הפנימי זה חיבור שיוכל להגיע לשורש העצמותי הכי עמוק ואמיתי.

ולרובד הזה יכולה להגיע ההומאופטיה אם עוסקים בה באמת ולא מנסים להגשים אותה ולהתאים אותה לסבר אוזניהם של אנשי המדע וההגיון, אנשי הדעת והדעה, אם מוכנים להכיר אותה כפי שהיא, בפשטותה. דרך ההומאופטיה למעשה מבצעים תהליך של שחיקת החומר ( באנלוגיה לשחיקת הקליפה של הסטרא אחרא), מפשיטים את החומר מגשמיותו ובתהליך שלא אכנס עתה לפרטיו, מגיעים למהות העצמית הפנימית שלו. כדי להסכים לזה חייב ההומאופט עצמו לפשוט את גשמיות שכלו ותאוות ידיעתו, הוא חייב להיות במימד של ״שטות דקדושה״, להאמין בכל ליבו שכמאמר הבעל שם טוב ״תכלית הידיעה שלא נדע״... ואז הוא מוכן לזה, אפילו שלא מבין את זה על בוריו, שמה שנשאר בפוטנץ ההומאופטי, המהות הרוחנית של הצמח, יש לה אפשרות להגיע למהות הרוחנית שלו עצמו או של מטופלו. כשמכירים קצת צמחים אז רואים שיש קבוצות של צמחים שיש להן תכונות דומות. למשל קבוצת המחממים, או המקררים, המכייחים, האנטי ויראליים/בקטריאלים/זיהומיים, המרירים, המתוקים, החריפים, המוצילגיים, הרעילים, אלו שמכילים אלקלואידים דומים.. וברפואת הצמחים לפעמים לא כל כך משנה למטפל איזה צמח בדיוק הוא בוחר כל עוד הוא עונה על צרכי המטופל ( למשל יש צמחים רבים שמרגיעים במקרה של עקיצה או צמחים רבים שהם קרמינטיבים או כאלו שעוזרים במקרה של עצירות או שלשול וכד׳) אך ככל שנכנסים להכרת הצמח עצמו במהותו מתחילים להכיר אותו באמת, את התכונות שמיוחסות אך ורק לו, שאין לאף צמח אחר. התכונות שבזכותן הוא קיים וימשיך להתקיים בשבילן, כי אין לו אף תחליף בעולם, כמו לאדם.... יש הרבה עו״ד כשרוניים, ציירים, סופרים, אדריכלים, וסוחרים. אך אין אדם אחד בעולם שיש אדם נוסף זהה לו , שהוא בדיוק אותו הדבר. והעובדה היא שיש אנשים מסויימים שאנו אליהם קשורים ושלעולם לא נוכל, גם אם ננסה, למצוא להם תחליפים...

ככל שאדם מעדן את עצמו, מזכך את נפשו, כך הוא מצליח להגיע לרבדים העמוקים ביותר של נשמתו וכך הוא יוכל להגיע לרבדים העמוקים יותר של זולתו ושל הטבע סביבו... כשהוא מוכן ומסכים לכך הוא אט אט מגלה בתוכו את כוח נבואתו. ואם נעשה זאת בהתמדה, ונסכים להיות בשטות דקדושה, נצליח גם לשמוע אותם מדברים... את העצים... את הפרחים... את בעלי החיים.... ואפילו את נשמותיהן של האנשים.

ואז בית המקדש האמיתי והנצחי ייבנה מאליו, שום מאמץ לא יידרש, לא תכנון, לא הקפדה, רק שטות דקדושה.

https://youtu.be/hWJeqnsCIC4

תמר, טו בשבט תשעט 2019