לשאת הפכים - פרשות "ויקהל - פקודי"
בשבוע בו קוראים את פרשות "ויקהל" ו"פקודי", מסיימים את ספר שמות וקוראים בהפטרה את פרשת פרה אדומה. בפרשות אלו מסתיימת עבודת בניית המשכן וכליו על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב שקיבלו חוכמת לב ותבונה לעשות ולהשלים את מלאכת הקודש החשובה, ובסוף הפרשה משה רבנו מקים את המשכן ומברך את העם. בפרשות מפורטות אופן עשיית המלאכות, מלאכת אמנות שהופכת חומר גס וגשמי ליצירות אמנות בעלות ערך רוחני. אנו הרבה פעמים חושבים שהיות שהעולם נברא בקוטביות של שמיים וארץ, יש רוחניות ויש גשמיות ואלו שתי מהויות נפרדות שלכל אחת תפקיד משלה והן אינן מתחברות. ואילו כאן רואים שניתן לחבר את הגשמי עם הרוחני. להפוך את הזהב והנחושת הגשמיים והגסים ולעדן אותם, לזכך אותם עד שהופכים לכלים למקדש. הדואליות נמצאת גם בתוכנו. עפ"י ספר התניא יש לנו שתי נפשות, אחת גסה ו"בהמית", גופנית, ייצרית ותאוותנית והשנייה אלוקית, רוחנית, עדינה ושמימית. כשאנו עובדים עבודה רוחנית נכונה אנו מצליחים לעדן את נפשנו הגסה ולזכך אותה. אנו לוקחים את החומר הגס והנמוך שממנו נבראנו ומזככים ומלטשים אותו כמו יהלום עד שמתגלה הניצוץ האלוקי הפנימי שנמצא מתחת לקליפות, אחרי השכבות החיצוניות. הנפש הטבעית החיצונית לא "נעלמת" לשום מקום אלא בסוף תהליך של עבודה נכונה היא נמצאת בשירותה של הנפש האלוקית הפנימית ובכך הן עובדות בשיתוף פעולה למילוי השליחות והמטרה הנעלה של הנשמה. זאת לא עבודה קלה... והרבה פעמים היא כרוכה בשבירה. רק אחרי שנשבר הלב נוצר סדק בקליפה. וכמו שאמר הרבי מקוצק "אין דבר שלם יותר מלב שבור". אין כלי שלם יותר לעבודת ה' מלב שנשבר, וכעת הוא מרגיש ולא סגור ואטום וקשה. השבירה מרככת ומעדנת ומאפשרת לאור החוכמה ולאמונה להיכנס ולהיספג בלב.
בעולם הרוחני העליון אין פירוד כלל, יש נקודה אחת. רק בתהליך ההתגשמות והירידה לעולמות תחתונים מתחילה הקוטביות. בין שמיים לארץ, טוב ורע, איש ואישה, ימין ושמאל, צפון ודרום, חום וקור וכו'... אנחנו הרבה פעמים רוצים לסבר את השכל ולהזדהות עם "אחד הצדדים" , להכניס את עצמנו לתבניות וגדרים, אך כל אלו רק מגבילים, הם דמיוניים ולא אמיתיים. האמת היא שאנחנו מאוד מורכבים.. אנחנו לא רק רוחניים או גשמיים, אנחנו לא רק ימניים או שמאליים ולא רק טובים או רעים. אפילו לא רק גברים או נשים. בכל אישה יש פן "גברי" ובכל גבר פן "נשי". האמת היא שאנחנו בלתי מוגבלים, ההגבלה היחידה שלנו היא התודעה... הרצון לדעת ולהגדיר. ולכן נאמר בחסידות ש"תכלית הידיעה שלא נדע" - להגיע למקום שמעבר לתודעה, למקום שבו מתחילה האמונה. ואם קצת התבלבלנו, זה מצויין, הדעת קצת מפנה מקומה לאי הידיעה
ההפטרה השבוע עוסקת במצוות פרה אדומה. זאת מצווה מיוחדת במינה שאין לנו את היכולת להבין בתודעתנו את טעמה. נאמר על מצווה זו שהיא "גזירה ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י). כלומר, אל לנו לנסות לתהות על קנקנה או להטיל ספק בה, אלא לקבל אותה כפשוטה ולא לנסות להבינה. למעשה, משה רבנו הוא האדם היחיד שזכה לקבל את ההבנה לגביה אבל לא יכול היה לחלוק תובנה זו. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא יכול היה להבינה, כי טעמה נמצא בעולם שמעבר לחוכמה ולתודעה, בעולם הנבואה (שמשה רבנו זכה לה). בגדול, מצוות פרה אדומה מטרתה לטהר את מי שנטמא בטומאת מת. יש לקחת פרה אדומה תמימה (אדומה לחלוטין, אפילו שתי שערות לבנות או שחורות פוסלות אותה), הכהן שוחט אותה מחוץ למחנה (לא כמו קורבנות רגילים שמוקרבים בתוך המקדש), מזה את דמה לכיוון המקדש שבע פעמים, שורף אותה יחד עם ארז, אזוב ושני תולעת (הנמכת הגאווה- הארז וצירופה לענווה - האזוב והתולעת). את האפר אוספים למקום טהור ושומרים עליו. מעט מהאפר מכניסים לכלי עם מים חיים ומים אלו יכולים לטהר את אלו שנטמאו בטומאת המתים. העניין המיוחד והבלתי נתפס בעניין המצווה הוא שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים . הכהנים שעוסקים בהכנת האפר נטמאים, ואילו אלו שמזים עליהם ממי האפר נטהרים. שני הפכים באותו הדבר! לדעת קשה לקבל כיצד אותו הדבר הוא גם מטמא וגם מטהר... היא רוצה לדעת בבירור זה או זה? מטהר או מטמא?
כך גם לגבי עצמנו, מרוב שאנו רוצים להיות "מוגדרים" אנחנו מגבילים את עצמנו לקבלת שפע מכל מיני גורמים. למשל, אם אנחנו מחליטים שאנחנו בתוך תבנית מוגדרת של "חילונים" אנחנו הרבה פעמים דוחים כל מיני תכנים "דתיים" כי אנו תופסים אותם כמנוגדים ואפילו כ"מאיימים". אם חלילה מישהו ירצה לומר לנו דבר תורה נחשוד בו שהוא רוצה "להעביר אותנו לגדה השניייה" . ובאותה מידה אם אנחנו תופסים עצמנו כ"דתיים" אנחנו עלולים להסתייג מכל מי ומה שנמצא בתוך תבנית "חילונית", שמא חלילה יאיים על דתיותנו. כל מי שמכיר את "שני העולמות" יודע שאפשר למצוא טוב ורע, מתאים ופחות מתאים, שייך ופחות שייך כאן ושם. הדיכוטומיה היא שקרית והיא לא אלוקית. האמת היא שהקב"ה "נושא הפכים" הוא לא בודק את אורך החצאית או את צבע ומרקם הכיפה, אלא רואה ממש ממש פנימה לתוך הליבה. רק אנחנו בוחנים לעיניים, ה' רואה ללבב שהוא זה שנחשב... אם אלבש ג'ינס ואקלע צמות בזמן אחד ובזמן אחר אלבש חצאית וכיסוי ראש האם הפנימיות שלי שונה בשני המצבים? האם באחד אהיה דתייה ובאחר חילונית? ובעצם אולי אני ייצור חסר הגדרה וזה מה שה' רוצה ממני לעת עתה... הרי אני זה אני ולא משנה מהו הלבוש החיצוני. מהי ה"הגדרה". אם נוותר על הגדרים נהיה הרבה יותר חופשיים להיות מי שאנחנו, להיות אמיתיים. ונוכל לשמוע את אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין ומוסיקה חסידית ואברהם פריד באותו פלייליסט וזה לא ייראה לנו מוזר. לצאת מהגדרים זוהי המהות החסידית עפ"י האמרה החסידית החריפה: " מתנגד הוא גבול וחסיד הוא בלי גבול". (רבי הלל מפאריטש).
נאמר על חסיד פרוש שאבלו בליבו וצהלתו על פניו (חובות הלבבות פרק ד'). ונאמר בקבלה בהתאמה שחסיד יש לו בכייה בצד אחד של הלב (בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא) והרגשת חדוה ורחמים בצד השני של הלב (וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא). הקוטביות הזאת של עצב ושמחה, של בכייה וחדוה, של אבל וצהלה, היא במהותנו ועלינו לקבלה. אל לנו לחשוב שאם אנו מסוגלים להרגיש את הבכייה אז "אין לנו תקנה" אז אנחנו בעצבות ואין סיכוי לשמחה. עלינו לקבל את הדואליות שטמונה בנו באהבה.
ועוד מילה על הומאופטיה... שגם בה אותו הכוח יש בו יכולת לקלקל (באופן זמני את בריאות הבריא) ולתקן (את בריאות החולה). וגם זה לא ממש נתפס בדעת... איך אפשר לרפא במה שמקלקל? אך בזה יופייה וייחודה, בזה שמקורה מעבר לתודעה וכל ניסיון להסבירה הוא רק כדי להשקיט לנו את יצר הסקרנות והרצון לידיעה...
לסיכום, ככל שנעלה מעל התודעה נבין שהכל הוא אחד ואין שום הפרדה ונהיה חופשיים להיות בלתי מוגבלים בתוך אור האינסוף שמכיל את הכל. ואז נגיע לדרגת האמונה.
אמנם חלף כבר יום האישה, ובכל זאת אצרף שיר מקסים של אישה שגם מבטא דואליות בו זמנית של שינה ועירות, חיצוניות ופנימיות.
תמר, אדר תשע"ח 2018
Kommentare