לחיות מעל הזמן... - פרשת "תולדות"

פרשת השבוע "תולדות", מספרת את סיפור לידתם של התאומים יעקב ועשיו. שני עמים מבטן אחת, שני כיוונים. אחד צדיק "תם יושב אוהלים", נמשך לקדושה ולאוהלה של תורה והשני "איש יודע ציד איש שדה", שיודע לצוד ולרמות את אביו בפיו. מציג מצג שווא של "צדיק" אך למעשה נמשך לטומאה ולעבודה זרה.

אך למרות אדמוניותו - פראותו של עשיו, הוא הילד האהוב על יצחק: "וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת עֵשָׂ֖ו כִּי צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת יַֽעֲקֹֽב:". לפי האר"י הקדוש ז"ל יצחק אהב את עשיו לא מפני שרומה ולא ידע את מהותו אלא דוקא בשל האור שהיה בפיו של עשיו ש"צד" אותו מהקדושה. יצחק ראה שאורות התוהו שנראים כאן בעולם הזה מאוד גסים, יש להם שורש טהור בעולמות העליונים. הוא האמין שעשיו יכול לעבוד על עצמו ולהגיע לקדושה הטמונה בו ולכן אהב אותו - האמין בו. יצחק לא חשש מעבודה קשה, מחפירה עמוקה עד אשר תוסר כל הקליפה ומים זכים יצאו ממעיינות הנשמה.

בסיפור הידוע עשיו חוזר מן השדה עייף ורואה את הנזיד שבישל יעקב, הוא אומר לו : " הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָֽאָדֹ֤ם הָֽאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה"... הוא רוצה שיעקב ישפוך לפיו כמות של אוכל, כמו שמאביסים גמלים, בגסות, ב"חזירות", בבהמתיות. ייצרו ותאוותו לאכילה כל כך גדולה שיעקב מנצל את ההזדמנות ומבקש תמורת הנזיד את הבכורה... עשיו מזלזל בבכורה, לועג לה ומוכר אותה ללא משא ומתן, תמורת נזיד עדשים... רואים בבירור שעשיו מייצג את הנפש ה"בהמית" שרוצה למלא תאוות הגוף ויצריו הרעים והגסים, ויעקב מייצג את הנפש ה"אלוקית" שרוצה להתקדש ולהתעלות מעל החומר והגשמיות הנמוכים, להתחבר לעולמות עליונים, מעודנים וזכים. עשיו קשור לצבע האדום, לדינים ולדמים. יעקב קשור לצבע הלבן של טוהר וחסדים.

ידוע ביהדות שכל מה שקיים זה הרגע הזה, אמר רבנו אברהם אבן עזרא: העבר אין, העתיד עדיין וההווה חולף כהרף עין אם כן דאגה מנין?... עשיו חי את "הרגע", את הכאן ועכשיו. לא אכפת לא מה היה קודם וכמה נפשות הוא הרג, לא מעניין אותו מה יהיה בהמשך ומהן זכויותיו. לא חי בעבר ולא בעתיד אלא בהווה. לכאורה, מעולה.... אך ההווה שהמחשבה היהודית חותרת להגיע אליו איננו כזה שמתכחש לעבר ומזלזל לעתיד, אלא מקום תודעתי שכולל את שלושת מימדי הזמן ועולה מעליהם, מעבר לפיצול שביניהם. שהרי מימד הזמן נוצר רק כאן בעולם הזה, בעולם התוצאות, ואילו בעולם הרוחני של הסיבות אין זמן, העבר, ההווה והעתיד מאוחדים יחד. לעיתים כשנצמדים מאוד ל"הווה" בלבד במימד הנמוך, כמו עשיו, אז ההתפעלות מכל מה שקורה היא מאוד גדולה, אז כל דבר ש"קורה" מקבל משמעות כבירה. למשל, כאב מסוים יכול להביא לנו ייסורים גדולים כי אנו מרוכזים בו ורק בו, או חיסרון בחיים מקבל עוצמות חזקות של געגועים. הראיה הופכת להיות צרה ואנו מרגישים שאנו עצמנו בצרה... שהסבל לעולם לא ייגמר ואין לו משמעות מעבר לכאב שהוא יוצר. רואים רק את ההווה הנקודתי הזה שעבורנו הוא נצח מתהווה.... וכאן זאת ההזדמנות שלנו לעלות בתודעה למקום אחר, שהוא גם נעלה יותר וגם עמוק יותר. למקום שמעל הזמן... למקום שבו הזמן נעלם.... למקום שבו ה"הווה" הזה שכולל התמודדויות שונות הוא רק נקודה אחת מיני רבות שכולן בעומקן מתאגדות לסיבה אחת ויחידה שהיא טובה וטהורה. במקום הזה אנו רואים במוחש שיש שרשרת סיבתית שהנקודה הזו היא בה חוליה נחוצה, שיש לה משמעות עצומה, היא מחברת בין החוליות השכנות לה ואי אפשר בלעדיה... השרשרת הזו היא בעלת מטרה נעלה, היא השרשרת שמביאה את כל העולם לייעודו - לגאולה. במקום הזה אנו רואים שגם אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו הוא/היא רק נקודה, פירור קטן בתוך הבריאה אך פירור שגם הוא חוליה נחוצה שאי אפשר בלתה.. ואז החיים מקבלים משמעות יותר אותנטית ויותר עמוקה, כי אנו מבינים כמה אנו קטנים אך יחד עם זאת מכירים בתועלת שאנו מביאים, רק מעצם העובדה שאנו קיימים...

יצחק מברך את יעקב : "יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִשְׁתַּֽחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ:" רש"י מסביר שיצחק קודם אומר שמארריך ארור (מקלליך מקוללים) ואח"כ מברכיך מבורכים, מתחיל ב"רע" ואז עובר ל"טוב", כי "הצדיקים תחילתם ייסורים וסופן שלווה".... ולעומת זאת אצל הרשעים "תחילתן שלווה וסופן ייסורין"... הצדיקים הם אלו שלא נכנעים לתאוות העולם הזה, לסיפוק יצריהם ורצונותיהם ה"נמוכים", הם מוכנים לסבול ולהתייסר והעיקר לא לפעול כנגד רצונם האלוקי הפנימי, רצונם הנשמתי. ואולם בשל יכולתם להתעלות כאמור מעל מימד הזמן הסבל והייסורים לא מכניעים אותם כי הם יודעים שהם זמניים ובעלי סיבה טובה ולכן אפילו לא מרגישים את כאבם, כבר בתוך הכאב הם בשלוותם. לעומתם, הרשעים הם אלו שפועלים רק לסיפוק תאוותיהם, והם אכן משיגים תענוגים גשמיים אך הם מאוד זמניים... ולאחריהם מגיעים הייסורים....

בסוף היום הצדק והאמת יוצאים לאור. לא תמיד מה שנראה בחוץ זהה למצב הפנימי, לעיתים הפנים הוא הופכי. בפרשתנו, עשיו יוצא ראשון, נולד בכור, ויעקב אוחז בעקבו ויוצא שני. אך מסביר רש"י שהאמת הפנימית היא שיעקב הוא הבכור כי נוצר מטיפת זרע ראשונה... אם תדמיינו חדר צר שיש בו מקום לשניים בלבד.... הראשון שנכנס הוא האחרון שיוצא... יעקב נוצר ראשון ולכן בסה"כ האמת יצאה לאור - שהוא בעצם הבכור.

האמת הפנימית של כולנו, שכולנו צאצאיו של יעקב אבינו, בני ישראל, שבתוכנו כולנו בעלי נפש אלוקית זכה וטהורה שאך ורק רוצה לעשות רצון קונה, שרוצה להתקדש ולחיות מעל הזמן, במקום שנמצא בעל תודעה, במקום שבו נמצאת האמונה והאהבה הטהורה, למלא ייעודנו ותפקידנו בעולם ולסייע לו להגיע לתכליתו, אט אט, במהרה.

https://www.youtube.com/watch?v=ydHbu5UCakI

תמר, כסלו תשעט 2018