להנכיח אלוקות - פרשת "ויגש"

בפרשת "ויגש" מתרחש המפגש המחודש והמרגש בין יוסף לאחיו ובין יוסף לאביו. עד עכשיו האחים לא הכירוהו, לא ידעו כי הוא אחיהם הקטן שמכרו לישמעאלים. בתחילת הפרשה יהודה זועק מתוך ליבו אל יוסף (שעבורו הוא המשנה לפרעה). הוא מדבר קשות (לפי רש"י) ופשוט מוסר נפשו על העניין, על כך שאין הוא יכול להשאיר שם את בנימין אחיו הקטן. הוא מספר ליוסף את כל הסיפור האמיתי, אומר דברי אמת, לא משתמש בתחכומים. כשמדברים דברים אמיתיים מעומק הלב הדברים תמיד נשמעים... וכך גם עתה... יוסף לא יכול יותר להעמיד פנים של מלך קר ומנוכר ולהזעיף פניו. הוא מוציא את המצרים שניצבו עליו ונשאר לבד עם אחיו...הוא פורץ בבכי... בכי של שנים... של 22 שנות געגועים. ואז הוא מתגלה בגדולתו... מתגלה לכל נקודת הצדיק הגמור שהינו. זה שגומל לחייבים טובות... זה שלא נוטר טינה ולא נוקם. צדיק שההתבוננות שלו היא תמיד פנימית... הוא מבין שכל ה"רע" הזה שהופנה כלפיו מצד אחיו לא היה לשווא, מטרה חשובה הסתתרה מאחוריו... "וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל י֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם: כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר: וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה:"

יוסף הצדיק חי במציאות אלוקית. הוא מרגיש בכל רגע ושניה את ההשגחה האלוקית שדואגת להסדיר את ענייני המציאות כך שהכל יסתדר לטובה. לא משנה מהי אותה מציאות, זוהי מציאות בעולמו של הקב"ה אז היא מוכרחה להיות טובה, אין אופציה אחרת, אין אופציה "רעה". זהו הצדיק שכולו טוב בתוכו ולכן הוא רואה את הטוב גם בכל מה שכביכול מחוצה לו. מה שאדם הינו בפנים כך הוא מזהה בחוץ. כשאדם הוא כולו שקוף וזך, אין לו קליפות ומחיצות, אין הסתרות, האור האינסוף האלוקי מתגלה דרכו. יוסף מנכיח אלוקות, אין לו מציאות עצמית שתחצוץ בינו לבין אלוקיו ולכן הוא יכול בקלות לקלוט את מסריו... הוא יכול לחלום חלומות אמת, לפתור חלומות של אחרים, כי הוא מחובר לשורשו, לשורש האלוקי של נשמתו. חיבור מושלם, ללא הפרעות, ללא צרימות, ללא אדים, ערפילים או נקודות שחורות. הכל צח ומצוחצח, נקי וזך.

אם נרד רגע לעולמנו שבו אור וחושך מעורבים... ונחשוב לרגע איך אנחנו היינו מגיבים...

לרוב כשאדם מרגיש מותקף, כשמרגיש שמישהו מתנהג בחוסר יושר, הגינות או צדק כלפיו – הוא ינקוט באחת משתי אפשרויות. או שהוא יתקוף מיד חזרה או שהוא יתכנס בתוך עצמו... ייכנס לקונכייה ויעלים עצמו מהסיטואציה. בשני המקרים התחושה הפנימית שלו אינה טובה, הוא מרגיש את ה"רע", בין אם מבחינתו הרע הזה הוא זולתו (שאז תוקף אותו) או בין אם הרע הזה הוא הוא בעצמו (שאז מתכנס בתוך עצמו ומרירותו). בשני המקרים האדם מוציא מהתמונה את נוכחות האלוקים. היכן שנמצאת אלוקות אי אפשר לחשוב שיש דבר לא טוב...

לכן מסביר האדמו"ר הזקן בפרק י"ב בתניא שכשכבר עולה לאדם איזושהי מחשבה לכיוון של "רע" לגבי זולתו, אל לו לקבל אותה אלא לדחותה ולחשוב ביתר שאת את ההיפך הגמור ממנה... כי כל מחשבה שכזו מוציאה את האלוקים מהתמונה ומכניסה את ה"אני", האגו והישות העצמית שמסתירה אותu. במילותיו:

"וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמֹּחַ אֵיזוֹ טִינָה וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ. וְאַדְּרַבָּה הַמֹּחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשֹוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ, לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ, לִסְבֹּל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא לִכְעֹס חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמֹל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר לִלְמֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו".

יעקב אבינו, במשך 22 שנה היה באי ודאות כואבת לגבי בנו, אהוב נפשו. מצד אחד הרגיש בתוך תוכו שהוא לא מת, הוא לא יכול היה באמת להתאבל עליו ושיישכח מלב כפי שקורה באופן טבעי כלפי קרובים שעוברים לעולם האמת. מצד שני, גם לא ידע שהוא בחיים, שהרי הראו לו את כתונת הפסים כשכולה מלאה דמים... הוא היה שרוי באין אונים... יעקב היה כמת בעודו בחיים... רוח הקודש נסתלקה ממנו כל אותן השנים כי העצב הגדול ותחושת הגעגוע והמחסור העטו על נשמתו עננים שחורים. אל לנו "לשפוט" אותו... יעקב אבינו הצדיק, אם הוא לא עמד בקושי של חוסר הודאות עם הגעגועים, איך אנחנו היינו עומדים באותם הייסורים? קל וחומר אנחנו, שהלוואי ונהיה "בינוניים"...

אך בפרשתנו היפה תמו ייסוריו של יעקב, תמו שנות אבלותו, הוא קיבל את הבשורה הטובה ביותר שיכול היה לקבל, בשורה שהחייתה את רוחו, שהחזירה את רוח הקודש אל קרבו. "וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם":

שנלמד מיוסף הצדיק ונצליח להנכיח את הקב"ה בכל רגע ורגע בחיינו, לבער את כל שאריות הרע מקרבנו ולתת לאורו האינסופי להאיר את נשמתנו.

שבת שלום ומבורכת

https://www.youtube.com/watch?v=-6hnYAEUV2M

תמר, טבת תשעט 2018