להדליק את אור הנשמה - פרשת "בהעלותך"

בפרשת בהעלותך שתיקרא השבת מצווה ה' את משה לומר לאהרון אודות תפקידו בהדלקת מנורת הזהב במשכן: "דַּבֵּר֙ אֶל אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת הַנֵּרֹ֔ת אֶל מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:". אהרון מקבל בזאת את תפקיד חייו שעושה במסירות ובאהבה כל ימיו. הדלקת המנורה משולה להדלקת נשמות ישראל באהבה עזה לקב"ה. כל נשמת אדם קרויה "נר". כמו שכתוב: " נר ה' נשמת אדם" (משלי כ' כ"ז). וכפי שכותב אדמו"ר הזקן: כל נשמות ישראל יחד הן מנורה. "והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו, לפי שהוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלוקות לכללות נשמות ישראל, והוא ממשיך להעלות אהבה עזה לה' ולהגדיל מדורת אש האהבה כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק" (ליקוטי תורה לפרשה).

לכל אחד ואחת מאיתנו יש אור בנשמה שרוצה לדלוק ולהאיר באהבה עולה מעלה מעלה, רק שלעתים אותו אור חבוי עמוק ואינו נראה ויש לגלותו ולהדליקו. יוכל להדליק אותו רק מי שיראה אל תוך תוכנו, אל תוך נשמתנו, רק מי שראייתו חודרת את השכבות החיצוניות של הווייתנו. לעתים אנו אלה שזקוקים שייראו אותנו ויתנו לנו גפרור להדליק את אורנו ולעתים אנו אלה שנוכל לראות את פוטנציאל האור אצל אחרים ונעזור להם להדליק אותו אצלם בפנים. לפעמים אנחנו משפיעים ולפעמים אנחנו מושפעים, לפעמים מאירים ולפעמים מוארים, בשורש הנשמה כולנו מאוחדים יחד באור אלוקי אחיד של המנורה.

נוכל להאיר או להיות מוארים רק כשנוכל להתבונן ולהבחין - ברגישות וברכות שנמצאת מתחת לקליפות החיצוניות הגסות שנערמו עם השנים כדי להגן ולכסות, בצער העמוק שנמצא מתחת לחיוך המתוק, בצמא האינסופי לקדושה ואהבה שנמצא בתוך ההתבלטות והצורך החיצוני באישורים וחשיפה, באור שמסתתר מאחורי החשיכה, באמת שמאחורי המסכה.

הנשמה יודעת ומרגישה כשרואים אותה. כשלא מאמינים לקליפה. כשרואים את הפרי שנמצא שם וממתין לגילוי והבשלה, הנשמה יודעת טוב מאוד מיהו זה אשר יוכל להאירה והיא בוחרת בו או בה. כפי שאנו בוחרים בהורינו, נשמתנו בוחרת לאילו הורים להיוולד, כדי שתוכל לבצע תיקונה בעולם הזה, אפילו שזה לא תמיד קל וכרוך בכאב, כך אנו בהמשך בוחרים במי שיאיר לנו את הלב. אנו נקשרים לאנשים שיש לנו איתם התאמה בתדרים, לכן הם על פנימיותנו משפיעים, מדליקים ומעניקים עד אשר אנו כבר בעצמנו מאירים, עד אשר "שלהבתנו כבר עולה מאליה" ואנו יותר לא זקוקים להארה, ואז הם נסוגים. זאת היא עבודת הצדיקים המשפיעים.

זאת היא גם עבודתנו, להאיר את כל מי שנמצא בתווך התדרים שלנו. לקלוט את האורות הכבויים, החלושים והנזקקים ולהכניס לשם אור ואהבה אינסופיים, להכניס לשם חיות אלוקית מחייה וממריצה, מלהיבה.

בדרך כלל המשפיעים הכי אמיתיים ומאירים הם אלה שאינם מרגישים ראויים... אהרון חשב שאינו ראוי לתפקיד בשל מעורבותו בחטא העגל (אף כי היתה בתמימות), מה גם ש"חלשה דעתו" מכך שלא כמו שאר נשיאי השבטים האחרים לא נתבקש להקריב קורבנות בחנוכת המשכן. אך כעת קיבל תפקיד חשוב יותר שאיננו חד פעמי (רק בחנוכת המזבח) אלא נמשך ומאיר כל חייו. משה רבנו אף הוא לכתחילה לא הרגיש ראוי לבצע תפקידו עד אשר הקב"ה שכנע אותו... הרבי מליובאוויטש, סרב לקבל את נשיאות חב"ד כאשר מורו ורבו, האדמו"ר השישי של חב"ד וחתנו הסתלק לעולמו. שנה שלמה חסידיו הפצירו וביקשו ונתקשרו אליו למורת רוחו ורצונו, עד אשר השתכנע בזכות רעייתו והפך לאדמו"ר השביעי, תפקיד שמכהן בו עוד היום ברוחו על אף שהסתלק בגופו.

כל תפקידנו בעולם הזה הוא להאיר את נשמתנו לאהבת הבורא ולקדש את גופנו וחומריות הווייתנו למען זה, לעשות מצוות ומעשים טובים, להתקדש ולהזדכך, ולהבעיר את חיותנו הפנימית ואת חיותם של כל מי שאנו מסוגלים להשפיע עליהם להבעיר אורותיהם, כי גופנו הוא זמני ונשמתנו נצחית וכל אור שנדלק מאיר יותר את נשמת ישראל הכללית האחדותית ומקרב את הגאולה השלמה והדלקת המנורה בבית המקדש במהרה.

ושלעולם לא נתכחש לתפקידנו, שתמיד נמשיך להאיר את נשמות זולתנו שמושפעים מאיתנו ולהתחבר למקורות האור בעצמנו.

https://www.youtube.com/watch?v=v-MEgwTPqmQ


דגם המנורה: הד שמואלי צילום: רענן טל

תמר,סיון תשע"ח 2018