לבחור להביט בצד המואר של החיים - פרשת "שלח"

פרשת שלח היא פרשת "המרגלים" המפורסמת, שבה משה שולח 12 נשיאי שבטים לתור את ארץ הקודש לפני כניסת העם אליה. מטרתו של משה היתה תמימה - שילכו ויראו את טוב הארץ, את טיב פירותיה, את מעיינותיה, את עציה ויתחזקו מתוך לכתם אליה. ואולם, מתוך 12 נשיאי השבטים 10 נהגו כמרגלים - הם לא באו לראות את טוב הארץ אלא רצו לבדוק אם ביכולתם לכבוש אותה ואם "כדאי" בכלל לבוא אליה, הם חיפשו את מגרעותיה... כשחזרו בידיים מלאות בפירות עצומים מימי ביכורי הענבים, הם הודו כי היא ארץ זבת חלב ודבש, ברוכה וטובה אך הוציאו את דיבתה. הפחידו את עם ישראל באשר לעמים היושבים בה והטילו בם ספק ביכולתם וזכותם להתיישב בה. הם הטילו למעשה ספק במימוש הבטחת הקב"ה לעם ישראל לגבי זכויותיהם כפי שהובטח לאבותיהם. כתוצאה מהפחדותיהם הם גרמו לבהלה ובכי אצל בני ישראל, בכי שהיה בכי של חינם שבגינו נדונו לבכייה לדורות ולעוד 40 שנה במדבר, כך שאלו שבכו והיו קטנים באמונתם אכן לא זכו להיכנס לארץ הקודש בעצמם... על אף שמדובר באירועים שקרו לפני יותר מ 3000 שנה, הלימוד מתוכם חשוב ואקטואלי עבורנו לחיינו כאן עתה. התורה היא מלשון "הוראה" היא לא אוסף של סיפורים - היא תורת חיים. לכל אחד ואחת ואיתנו חופש הבחירה האם לראות את הטוב והיופי שבחיינו, לשמוח בחלקנו, או להתבונן בצד "האפל" ,שאינו אפל באמת, בקיומנו. כל מה שנראה לנו "רע" בבריאה זה רק בשל נקודת ראייתנו הצרה, רק משום שאין ביכולתנו לראות את כל התמונה, עלינו להכיר באמת לאמיתה - שאין ולא היה כל רע, כל ה"רע" הוא אשליה. אדם יכול לקבל כל כך הרבה טוב בחיים, כל כך הרבה חסד ושפע וברכה, ועדיין הוא ימקד התבוננותו במה שכביכול "חסר לו", באיזה נקודה שקרית שנראית לו שחורה, בחצי הכוס "הריקה". כיום אנו יודעים שגם אם הירח נראה לנו לא מלא, חצוי, זה לא שהחצי האפל אבד או נעלם, הוא נמצא וקיים אלא רק שמעינינו הוא נסתר... אנחנו לא תמיד יכולים להבין את המקומות שבהם אנו מרגישים "חסרים", אך מספיק שנכיר בכך שהם לא באמת חסרים, הם נמצאים בנו בתוכנו אלא שהם פשוט נסתרים. לא הכל חייב להיות חשוף תמיד לאור הזרקורים... העולם שאנו חיים בו יהיה טוב יותר, המציאות תהיה יפה ונעימה יותר אם רק נדע להתבונן ולהבחין בכל הטוב שנמצא בתוכנו ובכל מה ומי שסביבנו. למקד את ההתבוננות באור הגלוי והנמצא, בשפע שזורם אלינו ללא הפסקה, בבריאה שמתחדשת כל שנייה ולהיות בהכרת תודה, בהודי'ה. מה המשותף בין ה"מתאוננים" מהפרשה בשבוע שעבר (בהעלותך) למרגלים בפרשתנו עתה וגם לנפילה הקטנה של מרים הנביאה? כולם התמקדו במה "שאין", במה ש"חסר" ב"רע". מה שאורב לשמחתנו ולחדוות קיומנו הם ה"מרגלים" שבתוכנו. המרגלים שמחפשים ומחפשים (וכשמחפשים תמיד לבסוף מוצאים) את הרע שבחיים. מחפשים איפה אנחנו כביכול לא מקבלים, איפה אנחנו "מקופחים". המרגלים מתעוררים כשאנחנו מתרגלים... כשאנחנו כבר לא מתפעלים מכל מה שאנו מקבלים, כשנדמה לנו שהוא מובן מאליו וקיים מאליו, כשאנו לא מפנימים שהוא נוצר עבורנו כל רגע מחדש. בפרשה בשבוע שעבר, "המתאוננים" התרגלו אל המן. הם לא התפעלו מהנס היומיומי המתחדש שמוריד להם לחם מן השמיים בין שתי שכבות של טל, מזון מושלם ומותאם לצורכיהם. כמו חלב אם לתינוק, המן היה הענקה וכמעין הנקה של הקב"ה את עמו. הם התמקדו "בבצלים ובשומים" שכביכול היו חסרים... מרים "התרגלה" לכך שמשה כבעל צריך להיות עם רעייתו, היא התמקדה בכך שפרש ממנה לצורך שליחותו ולא ראתה את המציאות בכללותה ולכן סבלה מצרעתה שהייתה הצלתה - היוותה תיקון עבורה ולא רעתה... והמרגלים לא למדו לקח מסיפור מרים, הם בעצמם בחרו לראות את "הרע" שבארץ הטובה ולהוציא את דיבתה... לכן גם אנחנו צריכים להיזהר מההרגל, ולהיזהר שלא לרגל. להודות על כל מה שיש לנו, לראות את הטוב והשלם שבנו ואת הטוב והשלם שבילדינו (לא הם לא "לקויי למידה" הם לומדים בדרכם הטובה), לראות את הטוב והשלם בזולתנו, בהורינו, בני זוגנו, חברינו וארצנו- ארץ הקודש מולדתנו. להתמקד באור, בטוב הנראה והנגלה, בלי להתרגל אליו, להודות עליו, בלי לרגל ולחפש את מה שאין בו, למצוא את מה שיש בו. יחד עם זאת, גם לא "להתרגל" למצבנו, תמיד לשאוף ליותר מעצמנו. לא להיות "כחגבים" בעינינו... לעשות שליחותנו בעולם באמונה ולא לוותר על חלום הגאולה השלמה. כיום יש צד נגלה ומואר ויש צד שנראה אפל ומוסתר. לעתיד לבוא, בזמן הגאולה השלמה, לא יהיה יותר חושך בתמונה, לא תהיה אי וודאות, אשליית חיסרון, יהיה רק אור... לא לוותר על החלום... אך בינתיים להתמקד באור, בחצי המואר של הירח, למצוא אותו בתוכנו זורח. https://www.youtube.com/watch?v=dVNDdf9D1w8

תמר, סיון תשע"ח 2018