לא תעשה לך פסל - פרשת "ואתחנן"

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. (דברים ה' ז)...

בפרשת "ואתחנן", משה רבנו ממשיך בנאום הפרידה שלו מעם ישראל. הוא מזכיר לעם את מעמד הר סיני, בו התגלה הקב"ה לעם. ההתגלות היתה בקול ולא במראה, כפי שכתוב: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל (דברים ד יב') ובהמשך: " וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן-תַּשְׁחִתוּן--וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה." (דברים ד טו-טז) הדברים מזהירים אותנו שמא נעשה לנו פסל או תמונה ונמליך אותם עלינו, במקום מלכות השם שאינו נגלה אלינו כאמור במראה מוחשי. בעולמנו היום, אכן רובנו ככולנו איננו עובדי אלילים. כמעט כל אחד מאיתנו יהיה מוכן למסור את נפשו ולא להתפלל לפסל... ואולם, יש לתת את הדעת על המגמה ההולכת וגוברת של תרבות "האני" שמתגלמת ב"סלפי". בחברה כיום, אנחנו מחפשים משמעות ואישור לקיומנו באמצעות האדרת עצמנו. אנחנו מתעדים את עצמנו בכל מקום, הולכים לסדנאות "העצמה" למיניהן שעוזרות לנו להעלות את האני שלנו במעלה המדרגה לקומה העליונה. והדגש כיום הוא בעיקר על הפן החיצוני שנראה בתמונה... המילה הכתובה, הקול והדיבור שבא מתוך הנפש פנימה איבדו כוחם למול התמונה ששווה בשבילנו יותר מאלף מילים... העיקר שאנחנו כל כך מדהימים... ובתוך כל התרבות הזו אנו שוכחים למי אנו באמת שייכים. מיהו באמת מלך המלכים... ואם רק נזכור את האמת הזו כל הזמן וניתן לה מקומה בתוך ליבנו נצליח לצאת קצת מעצמנו. נשקיע יותר בעולם הפנימי ונתעסק פחות בחיצוני. כי החיצוני, כבודו במקומו מונח, בא לשרת את הפנימי שנמצא מעליו. אל לנו להלל את החיצוני ולשכוח את הפנימי. החיצוני הופך למשמעותי רק כאשר ממלא את תפקידו האמתי - להיות כלי שרת בידי הפנימי. וכאשר החיצוניות באה לשרת את הפנימיות, היא מתמלאת בתוכן והופכת להיות פחות רדודה. היא כבר לא בודדה... הבדידות הקיומית, זאת שגורמת לנו צורך כל הזמן לקבל אישורים לקיומנו, נעלמת מאליה כאשר אנו דבקים באמונתנו. כאשר אנו נסמכים רק על האחד, על בוראנו, ולא על גחמותיהם של מי שסביבנו. אל לנו לתלות את משמעות קיומנו בהם, באישורים שלהם, בלייקים שלהם, אלא רק בו. כי אם הוא שמנו כאן סימן שיש לנו משמעות בעולם.

והוא נתן לנו את כל הכלים החיצוניים, את התכונות והכישרונות, כדי שנשתמש בהם בתבונה למטרה בת קיימא. למטרה הנעלה של קיומנו, ולא סתם כדי להלל את עצמנו. אז אם רק נזיז קצת את "האני" שלנו ונפנה מקום לו, הוא ימלא אותנו בכל אשר חפץ לבנו. ובמה לבנו חפץ אם לא בו. כי אין עוד מלבדו.


תמר, אב תשע"ז, 2017