לא על הלחם לבדו - פרשת "עקב"

לא על הלחם לבדו יחיה האדם...

בפרשת עקב שתיקרא השבת אנו מקבלים את ההבטחה לשפע וברכה ורוב החסדים מבורא העולם לכל אשר ישמעו ויקיימו מצוותיו. כתוב:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. (דברים ז' יב-יג)

הלחם הוא סמל לחסד הגדול שעושה הקב"ה עם ברואיו. הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם ועצם קיומו אינו מובן מאליו. בהיותם במדבר, הלחם שה' הוריד לעם היה המן. הוא הגיע כחסד - מתנה שמימית אלוקית, נצרכת וחיונית מבחינה קיומית. כפי שחלב אם הוא המזון לתינוק המותאם והמושלם כך היה המן.

הורדת המן מהשמיים היה נס גלוי וברור.

משנכנסנו אל הארץ המובטחת והמן סיים תפקידו, סיימנו "לינוק" ישירות מבורא עולם והתחלנו לקיים את תפקידנו כאן.

שלא כמו בעלי החיים שאוכלים מזונם ישירות מהאדמה ללא תהליכי הכנה, בפשטות, להוציא לחם מן הארץ זהו תהליך ארוך ומורכב שדורש מיומנות.

הרבה שלבים ותהליכים מושגחים קורים מזריעת השדה בגרגרי חיטה ועד הוצאת לחם מתנור האפייה... חרישת האדמה, זריעת החיטים, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים, ואפיית הבצק ללחם.

גם אם נתחיל את התהליך "רק" משלב האפייה כשאת הקמח נקנה מוכן, מחכה לנו תהליך רצוף שלבים ותהליכים. כל מי שמכין בעצמו לחם מחמצת יודע שזוהי מיומנות נרכשת שדורשת סבלנות רבה, למידה וניסיונות עד שמגיעים לתוצאות הרצויות ונהנים מלחם ביתי בריא וטוב.

וזה מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים, שאנחנו נבראים מורכבים הבנויים רבדים רבדים שכוללים מציאות גשמית ורוחנית, ואנחנו מדברים. כפי שהעולם נברא בדיבור ע"י הבורא, כך אנו בדיבורינו יוצרים מציאות. זהו כוח רב שניתן לנו.

כתוב בגמרא שרק תינוק שאוכל כבר חיטה - דגן, יכול להתחיל לדבר : "ר"י אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן." (ברכות מ' ע"א). רבי יהודה דורש כאן שעץ הדעת היה חיטה... כפי שצריך דעת ולימוד על מנת לקיים את כל השלבים והמצוות הכרוכות בהם, בכדי להוציא מהחיטה לחם, כך גם העיכול של הלחם מורכב יותר מעיכול של למשל, ירקות ופרות ישר מהאדמה או העץ. העיכול של הפחמימות המורכבות מתחיל באנזים הפטיאלין שנמצא ברוק וממשיך לאורך כל מערכת העיכול באמצעות מיצי עיכול שונים.

כתוב בפרשתנו: "וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם." (דברים ח' ג)

מפסוק זה ומכל האמור לעיל אנו מבינים כמה דברים: א) עצם העובדה שאנו מסוגלים להפוך חיטה ללחם איננה מובנת מאליה והיא מתנה אלוקית. חסד. גם ההשגחה שמאפשרת את קיום התהליכים המורכבים (למשל: תהליך הפוטוסינתיזה) וגם היכולת שלנו ללמוד אותם ולהשתמש בהם. ב) האדם, בשונה מבע"ח, הוא יצירה מורכבת רוחנית וגשמית. יש לו צרכים גשמיים קיומיים אך יש לו גם צרכים רוחניים קיומיים לא פחות. ג) לאדם ניתן כוח הדיבור שיוצר מציאות ועליו להשתמש בו בתבונה.

כאשר אנו מברכים על הלחם, לפני האכילה: "המוציא לחם מן הארץ" ובסיום האכילה בברכת המזון. אנחנו מוקירים תודה לבורא העולם שבזכותו ורק בזכותו ובזכות חסדו הרב הצלחנו להוציא את הלחם מן הארץ, להפוך חיטה ללחם ש"לבב אנוש יסעד" (תהילים ק"ד ט"ו)

באכילתו הגשמית של האדם הוא מחייה גם את נשמתו, כי באוכל יש גם כוח רוחני אלוקי שמקשר את הנשמה עם הגוף. הברכה על המזון חושפת את הצד הפנימי האלוקי שבו, את מוצא פי ה' הנמצא במזון. וכך, כשאנו מברכים על המזון אנחנו מבטאים גם את החלק הרוחני שנמצא בנו ומקושר לבוראנו.

ואז המזון מחייה גם את גופנו וגם את נשמתנו ואנו משתמשים בכוח הדיבור והדעת שקיימים בנו להלל ולשבח את מי שבזכותו קיים הכל ושעל פי מוצא פיו עלינו לפעול.

ואין אדם שמח ושלם יותר מאשר אדם שמרגיש שפועל בשיתוף פעולה עם בורא עולם. כי האדם הוא נברא שמחפש משמעות. וכשאנו מוצאים את המשמעות אנחנו מתמלאים חיוניות ובריאות. אנו חוזרים אל האמת שנמצאת בתוכנו ומקיימת את חיינו.


https://www.youtube.com/watch?v=SEVRSKH54fs

תמר, אב תשע"ז 2017