לאהוב בלבבנו - פרשת "ניצבים"

כשהבעל שם טוב, רבי ישראל בן אליעזר, מייסד תורת החסידות, היה בן 5 נפטר אביו והשאיר לו את הצוואה הקצרה הבאה: " בני! " - כך אמר הגאון הצדיק הישיש רבי אליעזר, בשכבו על מיטת חוליו, ברגעים האחרונים לחייו בעולם זה, אל בנו יחידו בן החמש - " אל תירא מאף אחד ומשום דבר בעולם, כי אם מהקדוש ברוך הוא בלבד, אהוב בכל עומק לבך ובלהב נשמתך, כל יהודי, בלי הבדל מי הוא ואיך הוא".

בצוואה קצרה זו, מסר האב הקדוש לבנו את ה"צידה לדרך" לכל החיים. תוכן הצוואה שהוא יראת השם ואהבת ישראל, היווה תמיד אצל הבעל שם טוב (הבעש"ט) את שני לוחות הברית ועץ החיים ועץ הדעת של חייו הקדושים. תמיד, בכל זמן ובכל מקום האיר לו עמוד האור של יראת השם: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ובער בו עמוד האש של אהבת ישראל. ומתוך הבעש"ט נולדה תורת החסידות שהיא הנחמה בתקופה זו של "חבלי משיח" עד הגאולה השלמה. (מעובד מליקוטי דברים ח"י אלול תש"א)

יראת השם היא ההכרה שיש בורא עליון שמנהל את העולם ונמצא לא רק בשמיים מעלינו, אלא בכל מקום ובעיקר בתוך ליבנו. ההכרה שאין בעולמו שום דבר רע אלא הכל בהשגחת היד העליונה. ההכרה שהדעת שלנו מצמצמת וממסכת ולא מאפשרת לנו לראות ולהבין את כל התמונה המלאה. הראייה שלנו מוגבלת וצרה. כי עד החטא הראשון של אדם וחוה הכל היה גלוי וללא שום מחיצה, אך מרגע שאכלנו מעץ הדעת נולדה ההסתרה. נוצר הבדל בין עולם נסתר לעולם נגלה. ואנו רואים את הנגלה, הנסתר חבוי מאיתנו כתוצאה מהמחיצה שיצרה תודעתנו. כתוב בפרשת ניצבים: "הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". (דברים כט, כ"ח) ולכן האמונה היא מעל הדעת, מעל השכל, במקום שבו אין גבולות, במקום הפשוט והנקי של אהבה תמימה למי שברא. והאמונה מולידה את הרצון לשמוע בקולו, לעשות כדברו.

אהבת ישראל היא האהבה שבלב לכל יהודי שהוא כאחינו ממש, כי בסופו של יום כולנו בניו של יעקב - ישראל, כולנו מגיעים מאותו השורש ובכולנו ניצוץ נשמתי אלוקי. כפי שניסח זאת האדמו"ר הזקן בספר התניא: "וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" (פרק ב'). אם כך, כשאנו אוהבים את אחינו בלבבנו אנחנו אוהבים את החלק הנשמתי שבהם שהוא מאותו המקור האלוקי של החלק הנשמתי שלנו, אנחנו אוהבים בכך את בוראנו. והאהבה האמיתית היא אהבה שאינה תלויה בדבר. היא לא תלויה בשום דבר ש"נקבל" מאחינו, היא לא תלויה בסיפוק אינטרס אישי. היא נמצאת שם בלי קשר לכלום, פועמת כפעימת הלב שנותן בלי לבקש. אהבת ישראל היא אהבה לכל יהודי באשר הוא יהודי, לא משנה מהי אמונתו, לבושו, מנהגיו ותחביביו. גם אם ענייניו שונים בתכלית מענייני, הוא - היא עדיין אחי - אחותי.

וכדי לאהוב באמת, עלינו להסיר מאיתנו את עורלת הלב. את הקליפה שמכסה ולא נותנת לנו להרגיש את האהבה שיש מתחתיה בלב הפועם, המרגיש והמתרגש, האוהב. הקליפה הזאת מנסה לספר לנו סיפורים שמישהו אחר פגע בנו/העליב אותנו/הזיק לנו/ איכזב אותנו/לקח מאיתנו. כשהאמת היא שרק אנו בבחירתנו נפגעים/נעלבים/מאוכזבים או מרגישים מרומים. וכשאנו בוחרים כך אנו מוחקים מהכרתנו את מציאות בוראנו. כי אם נזכור שהוא קיים לא נרגיש פגועים לעולם. נדע שהכל מהשגחתו והכל למעננו ולטובתנו.

עלינו לאפשר לקב"ה למול את עורלת לבנו כפי שכתוב: וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ. (דברים ל' ו)

לפני ראש השנה כתוב במשנה שכולנו עוברים לפני הקב"ה כ"בני מרון" (הולכים לפניו בשיירה כמו הצאן או הבהמה) והוא בוחן את מעשינו. "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" . אנו נבחנים כל אחד לחוד וכולם יחד כאחד. והבחינה היא לא לפי ראות עינינו אלא לפי הבנתו השמיימית שהיא נשגבת מכל הכרה אנושית. מתוך ידיעתו הפנימית את כל אשר בליבנו ולא רק עפ"י חיצוניות מעשינו .

אז שנאהב כולנו את בוראנו ואת אחינו כי כולנו עם אחד ולב אחד, מעל כולנו אותם השמיים שנמצאים גם בתוכנו.

https://www.youtube.com/watch?v=uwmhEyxmAUQ...


תמר, אלול תשע"ז, 2017


פוסטים אחרונים

הצג הכול