"כי מנגד תראה את הארץ"... - פרשת "האזינו"
פרשת "האזינו" היא אחת לפני אחרונה והכי מיוחדת בתורה, פרשה שכמעט כולה שירה... כאחת שמשתדלת לקרוא כל שבוע את הפרשה עם פירושיה, להבין אותה, להרגיש אותה בלבי, לעבד אותה בתוכי ואז להוציא כאן בכתיבה את מה שנוצר בי, הפעם איך שהתחלתי לקרוא אותה הבנתי שאינני מבינה מאומה. שלא אוכל לגשת אליה "בדרך הרגילה", שכאן נדרשת דרך שונה. לא בגלל קטנות השכל אלא דווקא מפני שהיא עמוקה יותר מכל הבנה, היא נאמרת ישירות אל הנשמה, עוקפת את השכל שמנסה להבינה ולא בכדי, כי זאת שירה שחז"ל העידו שמכילה בתוכה את כל התורה... חז"ל אומרים: "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" (ספרי). הרמב"ן אמר שהיא כוללת את כל העתידות למרות שהיא קטנה בדיבור... ולכן, העובדה שאי אפשר להבין אותה על בורייה היא כעת ברורה... ויחד עם זאת כדאי לקרוא אותה, בלי שום ציפייה, לקרוא ולתת לנשמה להאזין למסרים העמוקים הצפונים בה.
והיא מלאה במסרים, חלקם יותר גלויים, שצפים ועולים מבין המילים.
אולי כל אחד שיקרא או תקרא ימצא או תמצא בה את עצמו או את עצמה, בנקודת החיים שבה היא נמצאת או הוא נמצא.
מה שהצלחתי לקלוט מתוך השירה זו את עמקות אהבת ה' אלינו עמו, את הרכות שבה הוא נוהג בנו, על אף גדלותו ועוצמתו. איך מכל גודלו הוא כל כך הרבה מצמצם את עצמו כדי שנוכל לקלוט את אורו.
"יִמְצָאֵ֨הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֨נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:" (דברים לב י) הקב"ה, לפי רש"י , מצא אותנו נאמנים לו בארץ המדבר, בו קיבלנו את תורתו, מלכותו ועולו והלכנו אחריו במדבר "בארץ לא זרועה" ושם הכניס בתוך לבנו את התורה והבינה. הוא יצר אותנו "כאישון עינו". מסביר הרבי מליובאויטש (בשיחות קודש) שנשמות ישראל נקראות "אישון עינו", ההשגחה עלינו היא מבחינת כוח הראייה עצמו. הראייה נקלטת ע"י האישון שמשמש לצמצם את האור, כי האור כמו שהוא מצד הנפש הוא ללא גבול ועל מנת שנוכל לראות דבר גשמי יש צורך לצמצם את האור באמצעות האישון שבעין (כמו תפקיד הצמצם במצלמה). אם האור הוא גדול מדי יהיה לנו סינוור ולמעשה לא נוכל לראות כלום... הקב"ה חייב לצמצם את אורו כדי לא לסנוור אותנו, והוא מאיר בנו טיפין טיפין, ולא בבת אחת, ברכות ולא באלימות. כמו טל שיורד בעדינות ו"כולם שמחים בו" (רש"י) ולא כמטר שלפעמים נוטף חזק ואף עלול לגרום לשטפונות והרס רב. הקב"ה יודע להוריד מטר, אך הוא הרבה פעמים יעדיף לטפטף עלינו טיפות טל. אם צריך הוא יודע להוריד ייסורים אך הוא מעדיף שנתקרב אליו בדרך מנעמים. "יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י..." (דברים לב ב) את הלקחים הוא מעריף כמטר ואת האמרות כטל... וכאן נכנסת הבחירה שלנו האם לקבל אמירה (לשון רכה) או דיבור (לשון תוכחה) בהתאם לאופן שבו אנו חיים. הבחירה שלנו היא אם לחיות עפ"י ציווי אלוקינו או להתנגד ולהפנות עורפנו ואז לקבל לקחינו. כי כשאנו מתנגדים אנו לא פועלים נגד "משהו חיצוני לנו" אלא נגד עצמנו... נגד רצון נשמתנו.
ושירת האזינו מכילה בתוכה גם דברי תוכחה אך דרך הביטוי, דרך השירה, נותנת לדברים עטיפה רכה בשל רחמי השכינה. "כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל גּֽוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל אֶבְרָתֽוֹ:" (פסוק יא). הקב"ה נוהג בנו ברחמים, כמו נשר שמרחם על גוזליו ולא מפתיע אותם ככה פתאום בבת אחת אלא לפני שמגיע לקן מעורר אותם אט אט דרך שקשוק כנפיו באילנות הסמוכים אליו (רש"י) הוא "מרחף" על פני גוזליו, הוא לא כופה עצמו עליהם אלא נוהג ברכות, נוגע לא נוגע... זוהי דרך ההנהגה האלוקית שמלטפת ברכות ומעוררת אותנו, הגוזלים, באהבת אב להתקרב ולשוב אליו. וזו הדרך הטובה והראויה שבה כדאי להעביר דברי תורה. אפשר "להרביץ" תורה ודברי תוכחה קשים בעצמנו ובאחרים על כך שאיננו תמיד הולכים בתלם בדרכי תורת האלוקים. והדברים הללו יהיו דברי אמת, אך במקום לקרב הם ירחיקו, הם לא יתקבלו, הם יעוררו התנגדות חזקה ולרוב לא יישמעו, ואם כן יופנמו התשובה שתגיע בעקבותם תהיה בדרך הגבורה, יראה חזקה אך פחות תורגש האהבה. תתפספס עיקר המטרה.
משה רבנו בסוף הפרשה, מיד בסיום השירה, מקבל מה' הוראה לעלות אל הר נבו ולמות שם על ההר באותה דרך שבה מת אהרון אחיו, להיאסף אל עמיו. הסיבה שמשה לא זוכה להיכנס לארץ אהבתו היא משום שבפרשת מי מריבה, כאשר הקב"ה אמר למשה ואהרון לדבר אל הסלע על מנת שיוציא מים הם לא עשו כדבריו ולא קידשו אותו בתוך בני ישראל אלא היכו בסלע פעמיים עד שהוציא מים. ה' ביקש לדבר, והם היכו. ואולי המסר עבורנו גם כאן הוא שאת המסרים יש להעביר תמיד בנעם. "דברי חכמים בנחת נשמעים". לדבר ברכות ולא באלימות. בעדינות ולא באגרסיביות. כי "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"... להעביר את התורה בחסד ואהבה ולא בדרך קשה של גבורה.
הפסוק האחרון בפרשה הוא אחד העצובים בתורה. הפסוק שבו רואה משה את הארץ מרחוק, את הארץ שלא יזכה לדרוך בה. "כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:" (פסוק נב)
רחל המשוררת היטיבה לבטא את התחושה בשירה הידוע שביתו האחרון אף חקוק על קברה. כל הנכתב בדרך שירה אלו דברים שיוצאים מעומק הנשמה, וכפי שלשירת האזינו כל אחד מתחבר ממקומו כך גם פה.
מִנֶּגֶד / רחל בלובשטיין
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה.
תמר, תשרי תשע"ט 2018
Comments