כחומר ביד היוצר - פרשת "וילך" ושבת שובה

השבת האחרונה שלפני יום כיפור היא ״שבת שובה״ בה קוראים השנה את פרשת ״וילך״. בפרשה זו משה מתחיל להכין את העם להסתלקותו, הוא הולך מיוזמתו לדבר עמם ולנחמם לקראת מותו. משה מתגלה כמנהיג ואדם אציל נפש ומלא צניעות, ענווה וביטול מוחלט לקב״ה שולחו. בידיעתו כי מותו קרב, הוא לא חושב על עצמו, אלא על עמו. הוא רועה נאמן לצאן מרעיתו עד יום מותו.

ענוותנותו מודגשת בכך שהולך מיוזמתו לשבטים, שבט אחר שבט להיפרד מעמם (לפי פירוש הרמב״ן). הוא לא ״ניצל״ את ההזדמנות שבה כל העם נתכנס יחד בחידוש הברית עם הקב״ה (בפרשת ניצבים הקודמת), אלא לאחר שכל שבט חזר למקומו ניגש להיפרד אישית מהם כראוי למי שנקרא ״הענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב ג).

אפשר לראות בהתנהגותו של משה רבנו לפני הסתלקותו רמז לבאות...

אומר הרבי מליובאוויטש באגרות קודש: כי ״ידוע שבימים הקדמונים ובתורת הנגלה היה הסדר שהיו המשפיעים מחכים עד שיבוא המקבל לקבל. והבעל שם טוב הנהיג וכן עשו כמה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו שיהיה המשפיע הולך אל המקבל. וכן הוא גם בנוגע לחסידים שצריכים הם לשוטט ברחובות ולקרב נפשות ולבבות בני ובנות ישראל לאביהם שבשמיים ע״י הנהגות החסידים, דרכי החסידות ותורת החסידות״.

כל מי שנוהג כיום בדרך החסידות ורוצה לזרז את הגאולה השלמה והתגלות אור ה׳ בגילוי בעולם, לא יושב ב״מגדל השן״, מקיים את המצוות לעצמו וממתין לאיזה ״מקבל״ שיגיע לפתחו... הוא יוצא החוצה מיוזמתו, ומחפש למי יוכל לעזור, את מי יוכל לקרב לנשמתו, תוך מסירות נפש, לעתים ספיגת עלבונות ובזיונות, הוא מקריב את עצמו למען אחיו או אחותו ולפעמים אף מסכן את חייו... כי הם אינם חשובים לו יותר מחיי המקבל/ת ממנו...

הענווה הזו ומסירות הנפש המופלאה הזאת היא הקסם והיופי העצום והמרגש שביסוד החסידות. ההקרבה העצמית ללא אינטרס אישי מתוך טוב לב פנימי למען בן או בת עמי.

אפשר לראות את הגרעין לאותה מסירות נפש וענווה אצל משה רבנו, שמסר את נפשו למען עמו והתבטל לגמרי לפני קונו, אף שלא זכה בדבר לעצמו, ולא זכה להיכנס לארץ הקודש יחד עם בני מרעיתו.

כפי שהרבי מליובאוויטש , משה רבנו שבדורנו, מסר נפשו כל ימי חייו למען עם ישראל בניו, וממשיך להיות רועה נאמן גם כעת בעודו נסתר מעיני בשר.


הימים הללו של עשרת ימי תשובה הם זמן לחשבון נפש כל אחד בתוכו. למעט צדיקים גמורים שנולדים ללא יצר רע כלל והם מועטים ונדירים, לכל אחד ואחת מאיתנו מלחמתנו הפנימית עם ייצרנו. לכל אחד ואחת מלחמה משלו או שלה עפ״י העבודה האישית שלנו בעולם ושליחותנו.

אל לנו להמעיט בערכם של זולתנו כשאנו רואים אותם מתמודדים עם מבחנים שלנו הם מאוד קלים... כשם שאין אנו היינו רוצים שאחרים ימעיטו בערכן של מלחמותינו אנו... אם לי אין נטייה לכעוס ואני מסתכלת ב״הקפדה״ ואולי ״בביקורת מה״ על חברי שנופל בכעס, אל לי להתפלא שחברי יביט עלי בתמיהה כאשר אני נופלת במלחמתי שלי עם ייצרי...

בפרשה הקודמת נצטווינו ״ללכת בדרכיו״ של הקב״ה, כפי שהוא רחום אף אנו נהיה רחומים, כפי שהוא ארך אפיים ורב חסד עם הבריות, כך גם עלינו מוטל להיות. אם נלך בדרך הזאת וננהג בחסד ורחמים כלפי זולתנו כך גם הקב״ה ינהג עמנו... כפי שאנו נביט באהבה ובעין טובה אל הפנים הרך והרגיש של חברינו ולא נראה רק את הקליפה, כך גם הקב״ה יתבונן לתוך לבבותינו ונשמתנו הטהורה. אין זה חוכמה רבה להתרכז בקליפה, כי דווקא ככל שהפנים יותר רך ורגיש כך האדם עוטה על עצמו קליפות כדי להתגונן ופחות להרגיש. ככל שאדם נראה לנו ״קשה״ בראייה חיצונית עלינו לדעת כי בתוכו הוא שיא הרכות, וזוהי ההתבוננות הפנימית.


בפרשתנו משה רבנו מעביר את ההנהגה ליהושע תלמידו וממשיכו שיילחם עם העם את מלחמותיו ויכניסו בבטחה לארצו המובטחת והקדושה. מובא במדרש רבה לפרשה שאפילו אדם גדול ונשגב וענו כמשה רבנו, הייתה לו הנטייה לקנאה, אף שלא יצאה מהכוח אל הפועל. מובא שם (במילים שלי) שמשה ביקש מהקב״ה שישאירו בחיים על אף העברת המנהיגות ליהושע כך שהוא יוכל להיכנס לארץ עם עמו כאחד האדם. הקב״ה ״זרם״ עם רצונו והתיר לו ללכת אל יהושע ולהתלוות אליו כ״תלמידו״. משה עשה זאת וכאשר עמוד הענן ירד על יהושע והשכינה השרתה עליו נבואה (ולא שרתה על משה כהרגלו), משה ביקש מיהושע שיגלה לו מה נאמר לו, אך יהושע ענה לו שבמשך 40 שנה כשמשה היה זה ששרתה עליו השכינה והנבואה יהושע לא ידע מה שנתגלה למשה ולא ביקש ממנו לדעת, וכעת אין הוא יכול לבקש זאת ממנו... משה צעק באותו הרגע: ״מאה מיתות ולא קנאה אחת״.... כפי שאמר שלמה המלך: ״עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה״ (שיר השירים).

ואולם, נאמר בהמשך המדרש שבשל מסירות הנפש של משה, שהסכים למות ולא לקנא קנאה אחת, לא לתת לפוטנציאל ייצרו לחולל בו מעלליו, קיבל מנהיגות עולם:

״אמר לו הקב״ה: חייך! בעולם הזה הנהגת את בני, אף לעתיד לבא, על ידיך אני מנהיג אותן.

מנין? שנאמר (ישעיה סג): ויזכור ימי עולם משה עמו״

ואכן, בכל דור ודור יש את משה רבנו שבדור, את מי שמנהיג את דורו באותה עוצמת מנהיגות וענווה שהנחיל לנו משה רבנו, ראש נביאינו.


אם משה רבנו היה צריך ״להילחם״ עם ייצרו, קל וחומר אנחנו... ומה שאנו יכולים ללמוד ממנו ומכל נשיאי הדור שהלכו בדרכיו, היא שהמלחמה הזאת היא מלחמה שנהיה מוכנים למסור את נפשנו עבורה. שנהיה מוכנים להקריב את כל חיינו במטרה לצמוח מתוך ייצרנו הרע. שהרי אין באמת שום ״רע״ יורד מלמעלה... היצר ״הרע״ הוא בסה״כ הזדמנות עבורנו לצמיחה...

היצר הרע הוא כחומר ביד היוצר, כחומר בידינו, ולנו הבחירה מה לעשות עם אותה הזדמנות כבירה. למעשה, ככל שיצרנו גדול יותר כך עלינו לשמוח יותר, כי ככל שהיצר גדול יותר כך ההתעלות מתוכו תהיה למקום עליון יותר... כך ״הכסא״ ירים אותנו ״גבוה״ יותר, כמאמר הבעש״ט: ״הרע כסא לטוב״...

או כמו שאמר הרמב״ם: ״כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו״...


איך צומחים מתוך היצר? לא בזה שמדכאים אותו! לא במלחמה ישירה איתו! אנו צריכים להיות יצירתיים עם היצר, בדרך מחשבה ופעולה יצירתית להפוך אותו בקרבו ולמצות ממנו את הפוטנציאל הענק החיובי הגלום בו...

זאת מטרתו, זאת מטרת יצירתו, על מנת שנשתמש בו, שניצור ממנו כלי לטוב ולקדושה בדרכי התורה.

כשאנו חושבים על דרך יצירתית להתמודדות עם יצר, הקו המנחה הוא ״האם דרך המחשבה והפעולה מתאימה למצוות התורה״? אם התשובה היא חיובית, מצאנו את המסלול הנכון... בדרך כלל הדבר אומר שהדרך תהיה ידידותית ומיטיבה ולא תגרום נזק לעצמנו או למי שבסביבה.

וכאשר נצליח במשימתנו, גם אם נשקיע בכך את כל זמננו, נוכל להיחשב כמי שהפכו בתוכם את החשכה לאורה, ״אתהפכא״ בשפה חסידית, גאולה פרטית, הגשמה עצמית, תחושת הודי׳ה עילאית.

ואז נגיע לדרגה שאפילו מי שנולדו צדיקים גמורים לא מגיעים אליה.

"בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִים...״ (ברכות לד ב). וכל עוונותינו ייהפכו בשמיים לזכויות.


שנזכה כולנו להיחתם לחיים טובים ומלאים בשפע וברכה


https://youtu.be/mbAgjF418mE


גמר חתימה טובה והרבה עין טובה ואהבה


תמר, תשרי תשע"ט 2018