יש תכלית לבראשית


"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר". (בראשית א' א'-ג') בריאת העולם התרחשה ברגע אחד, ברגע שבו נברא הזמן. הכל נברא יחד, ולקח לו הקב"ה שישה ימים לסדר את הערבוביה, את הבלבול, ולהניח כל נברא במקומו בהתאם לייעודו. האדם נברא ביום השישי, באותו היום בו נבראה הבהמה. לא נברא לו יום מיוחד משלו. וכי למה? כי האדם נברא עם בחירה, בשונה מהבהמה. הבהמה, ראשה מופנה כלפי מטה, כלפי האדמה. כל כולה עסוקה באכילה ושתייה, בעולם החומרי של הקיום החיותי. והאדם יכול להפנות ראשו למטה או למעלה עפ"י בחירתו. האדם נברא בשניות (מלשון שניים) - כפי שהעולם נברא שמיים וארץ כך האדם נברא נפש וגוף: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב' ז') הגוף נלקח מעפר האדמה והנשמה מצלם האלוקים. תמיד כשיש שניים יש אחד מאוחד מעליהם, פנימי יותר. שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. (מסכת קידושין ל') האלוקות כמובן גדולה יותר מהשניות של הבריאה. ה' הוא אחד. וגם באדם יש את החושך - את הייאוש ואת האור - את התקווה, ומעל שניהם ביחד בפנימיותו נמצאת האמונה. כי האמונה היא זו המחברת אותנו אל האחד שקיים גם בנו. וכשמתחברים אליה נעלמות הסערות, נעלמת ההתשה שגורמת לנו השהייה בין הקצוות. נגמרות כל המלחמות. אין יצר טוב ויצר רע יש קב"ה וזהו. נקודה. וזוהי תכלית הבריאה - שנבחר בה - בנקודת האמונה. ואז ממילא נרצה לקיים את התורה ומצוותיה כביטוי לאותה התקשרות פנימית למי שברא.

לאחר שסידר הקב"ה כל דבר במקומו, נח ושבת וקידש את יום השבת: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." (בראשית ב' א'-ג') ברכה זו אומרים כל ליל שבת, גם בתפילה ולאחר מכן בקידוש ואנו מעידים בכך כי מי שברא את העולם הוא הקב"ה לבדו וכי הוא ממשיך לברוא אותו ואותנו כל רגע ורגע מחדש. והשבת המקודשת היא כמו כלה שאנו מקבלים אותה בשמחה. היא התכללות של השמיים והארץ בתוכה. בשבת יש לאדם נשמה יתרה ועל פניו אור מיוחד, זיו השכינה. כמו שכתוב: "נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצא שבת נוטלין אותה הימנו." (מסכת ביצה, דף ט"ז ע"א) "אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע כמו שהוא בשבת." (בראשית רבה, י"א) כשאשה מכבדת את השבת בהדלקת נרות קודש היא תהיה מכובדת בעצמה, כל בני ביתה יכבדו אותה. כי כשאדם מכבד אחרים הוא הופך לאדם מכובד ועל אחת כמה וכמה כאשר מכבד את מה שהקב"ה בעצמו נטע בו קדושה. "רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות.". (פרק ד' משנה ו') השבת מתחילים שוב מבראשית, וזאת הזדמנות לכל אחד ואחת מאיתנו להכיר את התורה, וגם אם כבר קראנו, כל קריאה נוספת תהיה שונה, כי אנחנו כל יום נבראים מחדש, כמו אנשים חדשים, כך שכל פעם ופעם נוכל להעמיק יותר וללמוד חידושים. ולמרות שנדמה ששמירת שבת היא קשה היות והיא כוללת כל מיני איסורים, אחרי שחווים את קדושתה ואת העונג שבה נעלמים הפיתויים. כל האיסורים בסה"כ מורידים מאיתנו את החולין, משאירים אותנו פנויים מכל מיני עיסוקים חיצוניים ומאפשרים לנו להיכנס לתוך הנפש פנימה, לתוך נשמתנו הטהורה שהיא מעל כל גשמיות ומעל כל דעת ותבונה - במקום שבו שרויה האמונה.

וכך אנו מצליחים להגיע אט אט לתכלית הבריאה ולהבריא את נפשנו וגופנו הבראה שלמה. https://www.youtube.com/watch?v=GYLU9leTAjE


תמר, תשרי תשע"ח 2017