טלית שכולה תכלת

פרשת קרח בליקוטי תורה וסימן ז' בתניא - אגרות הקודש

בפרשת קרח שנקראת השבת, קרח מתחיל את המחלוקת הגדולה ביותר בתורה, ואם כל המחלוקות שאינן לשם שמיים. הפרשה מתחילה במילה ״ויקח קרח״. ריש לקיש מבאר (במסכת סנהדרין) שהוא ״לקח מקח רע לעצמו״. כאשר אדם פועל מתוך מניע של רצון ״לקחת״ מהאחר, הוא מונע מתוך אגו אישי, רצון לקבל ולא לתת, מניע שהוא היפך הרצון האלוקי. לכן רצון ״לקחת״ לא מוסיף לאדם הלוקח שום דבר מועיל באמת, הוא רק מוסיף עוד קליפה שמכסה על אור ה׳ שבקרבו, ומרחיקה אותו מעצמותו.

כך קרח, שהיה אדם עשיר מופלג (״עשיר כקרח״) במעמד של לוי שהוא דרגה רוחנית נעלית, לא שמח בחלקו, וחמד לעצמו את הכהונה של אהרון. מתוך הרצון ״לקחת״ את מה שלא שלו הוא איבד גם את מה שהיה לו ונבלע באדמה בשאול תחתיה.

יחד עם זאת, מתוך המחלוקת שלא לשמה, בפשט התורה, ניתן ללמוד רבדים עמוקים שבפנימיות התורה כך שמתוך שלא לשמה נוכל ללמוד לשמה.

קרח טען ש ״כל העדה קדושים״ ושמשה ואהרון ״מתנשאים״ בכך שלקחו לעצמם את כל התפקידים ״השווים״. הוא האשים אותם ב ״מינויים פוליטיים״ או ״מינויים משפחתיים״. משה לקח לעצמו את המנהיגות ולאחיו נתן את הכהונה, ״והגדיל לעשות״ שכנשיא לבני קהת מינה את אליצפן בן עוזיאל, שאביו היה הבן הצעיר במשפחת עמרם, בעוד שקרח עצמו היה בנו של הבן השני אחר עמרם- יצהר. קרח למעשה כפר בכך שהתפקידים הללו היו על פי רצון האלוקים.

לתירוץ טענותיו הוא הלביש 250 מראשי העדה בטליתות שכולן תכלת ושאל את משה: ״טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה?״ משה השיב שחייבת. והוא הקשה: ״טלית של מין אחר- חוט אחד של תכלת פוטר אותה, וזו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?״

אדמו״ר הזקן מסביר בליקוטי תורה לפרשה את פנימיות בקשתו של קרח.

הטלית והציצית שמחוברת אליה נמשלות לאור האלוקי ביחס לעולמות הנבראים. מצד אחד כתוב ״הלא את השמים ואת הארץ אני מלא״ (ירמיהו כג כד), כלומר שהקב״ה בעצמו ועצמותו ממלא את השמים ואת הארץ, ומצד שני כתוב ״מלוא כל הארץ כבודו ״ (ישעיהו ו׳ ג). ״כבודו״ זה לא הוא בעצמו אלא רק האור והזיו שלו, הארה ממנו.

אלו הן שתי בחינות של אור אלוקי.

הבחינה הראשונה היא של אור סובב כל עלמין, בשפת הקבלה, זהו אור שמקיף את כל העולמות באופן שווה, אך לא מתלבש בהם, לא חודר לתוכם, זאת משום שנברא מוגבל לא יכול להכיל את אור אינסוף כפי שהוא בלתי מוגבל, לכן הוא רק מקיף אותו וחופף עליו ולא בתוכו ממש. האור הסובב כל עלמין מקביל לטלית, שלבושה על גבי הגוף, והוא שורש המצוות המעשיות שנקראות ״לבושים״ לנשמה. כשאדם עובר מן העולם המצוות שעשה בעולם הזה הם הלבושים שלו בעולם הבא (חלוקא דרבנן), ככל שאדם מקיים יותר מצוות כך החלוק שלו שלם יותר והוא ״לבוש״ מבחינה רוחנית במצוותיו. לכן, מוסבר בספר התניא, ישנה מעלה גדולה דווקא במצוות המעשיות שנעשות בדברים גשמיים, כי בעשייתן מתחברים לעצמות הקב״ה, אליו ממש. יש בהן את עצמיותו של הרצון האלוקי בחינת "את השמיים ואת הארץ אני מלא״.

הבחינה השניה היא של אור ממלא כל עלמין, שזהו אור שחודר לפנימיותם של העולמות והנבראים, אך אין זה יכול להיות עצמות הבורא אלא רק הארה וזיו ממנו. האור האלוקי עובר צמצומים רבים כפי שמפורט בתורת קבלת האר״י הקדוש ז״ל, עד שבסופו של דבר הוא יכול לחדור ממש לפנימיותו של הנברא. ככל שהנברא הוא כלי גדול יותר וזך יותר, כך יוכל להיכנס בו אור אלוקי גבוה יותר. ועדיין זהו אור מצומצם ורק זיו כאמור, כי הקב״ה בעצמו ממש לא מצטמצם חלילה אלא רק ״כבודו״, הארה ממנו. אור זה מקביל לציצית, שהיא כבר המשכה פנימית של האור הממלא כל עלמין שנקרא גם ״אור פנימי״.

אור זה הוא השורש של התורה. לימוד התורה חודר לפנימיותו של האדם ומזין את נשמתו כמו ״לחם״. הוא אור פנימי אלוקי שמחייה את הנשמה בפנימיותה. כאשר מישהי מהחברות ללימוד התניא מחסירה שיעור או שניים היא חשה זאת בפנימיותה, הנשמה מרגישה געגוע, כמו רעב פנימי, עד שהיא משביעה אותו בפגישת הלימוד הבאה שמביאה מזור ונחת לנשמה.

ההבדל בין האור המקיף, הסובב כל עלמין לבין האור הפנימי, הממלא כל עלמין, הוא שהראשון שווה אצל כולם והשני משתנה מאחד לאחד לפי דרגתו.

מה שקרח ביקש לעשות זה לבטל את השוני בין אדם אחד למשנהו בחינת ״כולם קדושים״. השוני בין אדם אחד לשני מבחינה רוחנית מתבטא בהשגת התורה, בקליטת האור האלוקי בפנימיות, בכוונות. כל עם ישראל מחויבים באותה מידה בתרי״ג מצוות, וזהו החלק השווה ביניהם. השוני הוא בכוונות, באהבה והיראה שטמונות בעומק חיי התורה והמצוות. ככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית כך האהבה שלו לה׳ גדולה ומורגשת בלב יותר כרשפי אש, כך היראה שלו מרוממת יותר ואינה רק יראת חטא מתוך פחד, אלא היראה נובעת מהקשר והאהבה העצומה עד שאין הוא יתקרב לדבר שעלול לפגום בה. כשאוהבים מאוד אז גם נזהרים מאוד שלא לפגוע בקשר עם מי שאוהבים, ישנה תחושת כבוד גדולה כלפיו.

קרח טען שהיות שכל ישראל קיבלו יחד את התורה בהר סיני, וכולם שמעו את הקב״ה במעמד עשרת הדברות, אזי כולם קדושים באותה מידה, וכל אחד יכול להיות כביכול כהן גדול ממש כמו אהרון. כמו שאור סובב כל עלמין שווה אצל כולם, מקיף את כל הנבראים, כך כל ישראל שווים. לכן הביא את משל ״טלית שכולה תכלת״, כי הטלית נמשלת למצוות המעשיות שכולם מצווים לעשות. הוא רצה לבטל את הצורך בהמשכת האור בפנימיות של כל אחד על פי דרגתו ומעלתו, שאותה מסמלים חוטי הציצית. הם נמשכים פנימה.

פתיל התכלת שבציצית, מסביר אדמו״ר הזקן מסמל את מידת הגבורה, כי תכלת הוא מלשון ״תכלה״, שבחינתה היא ביעור הרע מקרבך. כמו שכתוב במצוות ציצית: ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״. הוא מסביר שכאשר אישה מקבלת אור ממשפיע אחד, אם תלך למשפיע אחר זה בחינת זנות. זאת משום, שברגע שהיא כבר מכירה בפנימיותה אור מסוים שנגע בעומק נשמתה כל נסיון לקבל ממקור אחר ייחשב לה כזנות. אור ממקור אחר לעולם לא יוכל באמת למלא אותה. שלא כמו מי שלא הכירה את האור מלכתחילה. ״ מי שלא ראה אור מימיו אף חושך נדמה לו לאור.״ אבל משמקבל תחילה מהקב״ה והכיר אותו הוא לא יכול לקבל אור אלוקי ממקור אחר. מקור נשמות ישראל מקבלים מהקב״ה והוא המשפיע שלהם ואליו הם מתאווים כמו התמרה שיש לה תאווה כך הצדיקים מתאווים לה׳. לכן ככל שאדם קולט בפנימיותו יותר את קרבת האלוקים, כך צריך להישמר יותר מתאוות זרות אפילו בעניינים דקים ומותרים. לא רק שהם לא ימלאו אותו אלא שעוד ירוקנו אותו.

לכן, אפשר ללמוד ולהחכים ממקורות שונים (חוכמה בגויים תאמין) אך השפעה עמוקה ואמיתית היא רק מהמקור האחד שהוא הכי פנימי - החיבור האלוקי הנשמתי.

קרח רצה שכל הטלית תהיה תכלת, שכולה תהיה בחינת הגבורה, ללא חוטי הלבן שממשיכים אור ואהבה בפנימיות האדם על פי הקיבולת והתכונות האישיות שלו, על פי התפקיד והשליחות האלוקית שמיועדת לו.

הלימוד שלנו מתוך המחלוקת של קרח הוא ששתי הבחינות של אור מקיף ואור פנימי חיוניות לעולם ולאדם ולא ניתן לבחור כביכול רק באחת. אדמו״ר הזקן מפתח רעיון זה בסימן ז׳ באגרות הקודש של ספר התניא.

שתי הבחינות מקבלות ביטוי באמרה הידועה שנאמרת בתפילה: ״אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו״.

והוא מסביר ש״חלקנו״ זה החלק השווה בכולנו, גילוי אלוקי שיורד לכל נפשות ישראל שעוסקות בתורה ומצוות ״כי תורה אחת לכולנו״. ישנן 613 מצוות בתורה, שהן כנגד רמ״ח איברים (248מצוות עשה) ושס״ה גידים(365 מצוות לא תעשה). בהקבלה לאיברי וגידי אדם הראשון שכל נשמות ישראל היו כלולות בו. נשמות ישראל כלולות גם כן בנשמת יעקב אבינו שקלסתר פניו היה כשל פני אדם הראשון והוא תיקן את חטא האדם הראשון. (ובפירוש אישי אומר שהביטוי המופיע בפרק זה של התניא ביחס ליעקב אבינו - ״ישראל סבא״ נודע ככינוי לבעל שם טוב שגם כן נקרא ישראל וייתכן שאדמו״ר הזקן רמז לכך שנשמותינו בפנימיותן כלולות הן גם בנשמת הבעש״ט שאף הוא נשמה כללית).

הבחינה של ״חלקנו״ שמשותפת לכולנו מתבטאת ביתר שאת בזמן התפילה, החיבור לבוראנו.

ויחד עם זאת ישנו שוני בין נשמות ישראל כאמור לעיל, בכוונות וכן בגילוי האלוקי וההארה שמאירה בכל אחד בקיום איזושהי מצווה.

הבחינה של ״גורלנו״ היא הביטוי האישי של המצוות אצל כל אחד ואחת. יש אדם מסוים שמצווה מסוימת מאירה אצלו יותר ובה עליו להיות זהיר יותר ("זהיר טפי" = זהיר יותר). ראינו שככל שאדם אוהב ומחובר לדבר מסוים כך צריך להיות זהיר לגביו. והדבר נכון גם לגבי המצווה ששייכת אליו. למרות שכולנו מחויבים בכל המצוות לכל אחד יש מצווה ששייכת אליו, שהיא נוגעת לו, שאליה הוא מחובר, שיש לו רגש מיוחד כלפיה ולכן עליו להיות זהיר לגביה. לאחד זו תהיה השבת, לאחר מצוות הצדקה, ולמישהו שלישי דווקא למשל מצוות המזוזה.

הקשר בין אדם למצווה מסוימת היא לא משהו שהוא בוחר בעצמו אלא היא קשורה אליו בדרך שמעל טעם ודעת. כי כך עלה במחשבת הקב״ה, ודוגמתו למטה (בעולמנו אנו) הוא בחינת הגורל ממש.

הקשר בין האדם למצווה המסוימת הזאת דווקא הוא זה שיגרום לנשמה שלו לזרוח במלוא עוצמתה, מה שלא יקרה לו בחיבור למצווה אחרת זולתה. היא זו שמגלה בו את האור הפנימי, את האור האלוקי שמתאים בדיוק לכלי שלו ושבאמצעותו יוכל לקיים בעולם את שליחותו.

לסיכום, קרח בזכות המחלוקת שעורר לימד אותנו דבר או שניים על עצמנו. במידה רבה בזכותו אנו יודעים שלא כולנו צדיקים, גם אם נלבש ״טלית שכולה תכלת״ ויחד עם זאת לכולנו תורה אחת שאין עוד זולתה, משפיע אחד שאין לו תחליף ולו נשמור תמיד אמונים, ואור פנימי מיוחד במינו, שנבחר עבורנו כאילו בגורל שזוהר בנו דרך המצווה הפרטית ששייכת לנו במיוחד.

לכן, קרח אמנם את עצמו לקח לבטן האדמה אך עבורנו הוא פתח פתח עצום בתורה ואולי בשל כך זכה לשכון תמיד בסופי התיבות ״צדיק כתמר יפרח״.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך,

תמר, ראש חודש תמוז תשפ"ה