חוכמה שבתוך הלב - פרשת "ויקהל"

השבת נקרא בפרשת "ויקהל", הפרשה מתחילה בכך שמשה רבנו מקהיל ואוסף יחד את כל עדת בני ישראל כדי לומר להם את דבר ה'. (גברים בנפרד ונשים בנפרד - לפי האור חיים הקדוש. הרבי מסביר שזה על מנת להימנע מניסיונות...) כל זה קורה לאחר שכבר היה חטא העגל, לאחר שנשברו לוחות הברית הראשונים, לאחר שהעם שילם את מחצית השקל ככופר נפש על חטא העגל ולאחר שנתחדשה ההתקשרות לה' וניתנה התורה מחדש עם לוחות הברית השניים בהר סיני ביום השבת . לפי רש"י משה מקהיל את העם למחרת יום הכיפורים, בזמן שהם הכי טהורים. כעת הם מוכנים מבחינה רוחנית לקבל עליהם את השבת ולבנות את המשכן כך שהקב"ה יוכל לשכון בתוכם, בכל אחד ואחת. דבר ראשון ולפני הכל מובאת שוב מצוות שמירת שבת הקודש - שאות היא לברית בינינו לבין בוראנו. השבת שאפילו מלאכת בניית המשכן לא נעשית בה. שבת נבראה לקדושה ומנוחה, שבה אל לנו לעשות שום מלאכה ולא להבעיר אש בה. "לֹֽא תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת" (שמות לה ג) הכוונה היא כמובן בפשט לאש החיצונית אך גם לאש פנימית - לא לבוא חלילה לידי כעס בכלל אך בפרט לא ביום השבת... שבת היא יום שכולו חסד, קדושה ואהבה, יום שבו אנו מקבלים נשמה יתרה. זאת זכות ענקית ועצומה עבורנו, זו מתנה שקיבל עם ישראל ולפעמים לא יודע להעריך אותה. לפעמים אנשים שאינם שומרים בדרך כלל תורה ומצוות חושבים ששמירת שבת זה עול... כל כך הרבה איסורים... הלכות... ובעצם אם רק יפתחו ליבם לקבלה הם יגלו את מתיקותה, את העונג העצום שבה, עונג שאי אפשר לקבל משום מקור אחר.. זאת מתנה שאם נדע לקבלה ולשמרה באהבה רק נאמר עליה תודה.

לאחר ציווי השבת נותן משה לעם את הוראות בניית המשכן. כדי לבנות את המשכן כל אחד ואחת מהעם נותנים עפ"י נדיבות ליבם תרומה למשכן. "קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֽשֶׁת". בחסידות מובא שיש כאן שלש דרגות של נתינה: זהב - ר"ת - "זה הנותן בריא" כסף- ר"ת - "כשיש סכנת פחד" נחשת - ר"ת - " נתינת חולה שאמר תנו". השאלה לאדם היא, מתי אתה מוכן לתת מעצמך לה', מתי אתה מבין ומפנים שכל מה שיש לך ואין לך, כל הרצונות, הכמיהות, החששות, התקוות, המתנות, הכל ממנו יתברך... האם את/ה מבינ/ה וחש/ה זאת בכל מצב או רק בשעת סכנה? האם את קוראת תהילים ומבקשת על נפשך רק כשהמטוס בשמים רועד? או האם את אומרת תודה כל בוקר על עצם זה שהתעוררת ופקחת עיניים, שהוחזרה בך נשמתך וקיבלת במתנה עוד יום לבצע בו שליחותך? בעצם השאלה היא עד כמה עמוקה התבוננותך?

העבודה עצמה בפועל של בניית המשכן יכולה להתבצע רק ע"י מי שיש חוכמה בלבו: "וְכָל חֲכַם לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהֹוָֽה". (שמות לה - י)

יש לציין את מעלת הנשים בתרומתן למשכן. הנשים, יש להן -לנו- מעלה שאנו רוחניות מטבענו, פחות נמשכות לחומר, לכסף ולזהב, פחות נמשכות לתאווה ויותר לאהבה. לא סתם אנו הנשים לא השתתפנו בחטא עגל הזהב. הזהב והעושר לא מסנוורים אותנו, בתוך לבנו כולנו יודעות מה חשוב באמת, לא במקרה לא מוטלות עלינו הרבה מצוות, אנחנו מעצם טבענו כבר רוחניות ופחות צריכות מצוות כדי להתעלות. לכן, הנשים הן אלו שקיבלו לידן את מלאכת הטוויה עבור המשכן, מלאכה שחשוב שתיעשה לשמה, לשם הקדושה. "וְכָל אִשָּׁ֥ה חַכְמַת לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת הָ֣אַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ" (פסוק כה).

הקב"ה מינה שני אנשים עיקריים לבניית המשכן. הראשון - בצלאל בן אורי בן חור. איש ממשפחה מיוחסת גם מצד האם (בנה של מרים) וגם מצד האב (חור). והשני אהליאב בן אחיסמך משבט דן שמגיע ממשפחה פשוטה שאין לו ייחוס מאחוריו. את שניהם ככתוב מילא ה' ב"חכמת לב" לעשות מלאכתם. מהי אותה חכמת לב שנדרשת לבניית המשכן? וכאן לב העניין. מה שחשוב לקב"ה הוא מה שנמצא בלב. המשכן יכול להיבנות רק ע"י מי שעושה מלאכתו באהבה, בחיות, מתוך נדיבות הלב... בפרשה הקודמת נגבו מכל אחד מישראל מחצית השקל כדי לכפר על נפשם, הסכום היה זהה ומטרתו היתה זהה. כאן, כדי לבנות משכן לשכינה, כדי לבנות לקב"ה בית פה בעולם הזה, בית בעולם התחתון, שבו יוכל לשכון, הוא חייב להיבנות מתוך אהבה וחפץ לב, לא משום מקום של כפייה או עשייה קרה רק בשל הרגשה של חובה... והמקום הזה של עשייה מתוך אהבה, אין לו קשר לכמות הידיעות או לייחוס משפחות... לא משנה מאיפה האדם בא, מה הרקע שלו וכמה הוא יודע, משנה מאיזה מקום הוא מבצע... משנה הכוונה. הכוונה של הלב. כתוב "אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ" (בבלי, עבודה זרה יט, ע"א). אי אפשר להכריח למידה ואי אפשר להכריח עבודת ה' וקדושה, גם הם יתבצעו הם לא יהיו ממקום פנימי אלא חיצוני. רואים את זה אצל תלמידי ישיבות שלא המשיכו בדרך התורה. יש להם המון ידיעות בהלכה ובגמרא, הם יודעים המון בשכלם, אך החוכמה הזאת לא ירדה ללבם... ואם אדם לא מקיים מצוות מתוך לב חפץ משהו שם התפספס... הוא יצטרך לעשות דרך ארוכה ואולי כמה סיבובים וחיפושים, מסעות פנימיים עד שיגיע למקום האמיתי הנשמתי שנמצא אצלו בפנים. ואז יגלה את הקב"ה, שנמצא בלבו, בנשמתו - ששם שכינתו. כלומר, מספיק למשל שאשה מדליקה נרות שבת לשם הכנסת אור וקדושה לביתה, גם אם אין היא יודעת את כל ההלכה, כדי להשכין בה ובביתה את השכינה... היא לא חייבת להיות בת של תלמידי חכמים וגם לא בוגרת אולפנא, רק לעשות מתוך כוונה. לכן מובא שמי שבנו את המשכן היו שניים מרקע שונה לחלוטין, אך שניהם בעלי חוכמה שמילאה את לבם, כדי להדגיש שכולנו שווים אל מול ה' ומה שחשוב זו הכוונה הטהורה שבלב.

ידוע שכל מה שאמיתי הוא נצחי. כלומר הקב"ה, התורה ונשמתם של ישראל. הגוף שלנו זמני, החומר מתכלה אך הנשמה לעולם נשארת וקיימת. המשכן, בית המקדש, הוא אמיתי ונצחי, גם בתקופה שבה הוא נסתר ולא גלוי לעולם הוא קיים. כשאנו נותנים את עצמנו, את כשרונותינו ולמעשה מקדישים את כל כוחות נפשנו לעניינים שבקדושה אנו יכולים לנגוע בנצח, בעולם הבא. איך יודעים שמשהו הוא אמיתי? שכשאנו "פוגשים" אותו או לומדים אותו זה מרגיש שתמיד ידענו אותו, הוא לא באמת חדש לנו... והוא לעולם לא נעלם מאיתנו, הוא תמיד קיים בנו... כל מה שחולף ועובר ונעלם הוא לא אמיתי כי הוא רגעי, כל מה שנמצא וקיים לעולם, הוא אמיתי ונצחי. כך, כשאנו לומדים תורה... התורה נצחית וההזנה של הנשמה באמצעותה היא אמיתית ולכן אנו זקוקים לה כמו שהגוף זקוק להזנה. וכך כל קשר נשמתי אמיתי. הוא לעולם לא נעלם, גם בתקופות של הסתרה הוא תמיד קיים.

מרגש לחשוב על ריח הקטורת שבמשכן... את הקטורת יכולים להקטיר רק הכהנים ורק כשבית המקדש גלוי ונראה בעולם. מרגש לחשוב על זה שכשיתגלה בקרוב בית המקדש ותוקטר שוב הקטורת ונזכה שוב להריח את ריחה, הריח לא יהיה חדש לנו, נשמתנו זוכרת אותו, על אף שבחיים הגשמיים לא הרחנו אותו...

ושירת הלווים... שלא שמענו אותה בחיים הגשמיים, אך כשנשמע אותה שוב ניזכר בה ונדע שהיא תמיד היתה שם, בכל שירה שיצאה מעומק הנשמה, בכל ניגון שהצליח להגיע למעמקים, בכל רגע של חיבור שלנו לקב"ה מתוך אהבה וכוונה פשוטה, בכל רגע של התעלות ונגיעה בנצחיות הנשמה, בכל שנייה שבה לבנו מלא באהבה טהורה.

https://www.youtube.com/watch?v=pzf2i2UbEdE

תמר, אדר תשעט 2019