זרועותיו של אבינו הרחמן - פרשת "עקב"

פרשת ״עֵקֶב" שתיקרא השבת, בה משה רבינו מדבר אל עם ישראל ונואם את נאומו האחרון לפני שיחזיר את נשמתו, היא פרשה שרלוונטית מאוד לדורנו... משה רבנו מנסה בדבריו החזקים, הנוקבים והמעוררים להזכיר לנו את נוכחות האלוקים... מאוד בקלות אנחנו שוכחים... ששום דבר הוא לא שלנו, ששום דבר לא נמצא ״לרשותנו״ אלא שאנחנו אלה שצריכים לשרת את מה ומי שקיים באמת... המציאות הרבה פעמים מתעתעת בנו, אנחנו הולכים, כמו משוטטים בה כעיוורים , לא רואים שזה הכל הכל מעשה ידי האלוקים... מעשה ידיו... כל מה ומי שאנו רואים שייך אליו, כולל אנחנו וכולל כל מה שאנחנו מחשיבים כביכול כ״שלנו״ , כולל הילדים ״שלנו״, כולל הרגשות ״שלנו״ כולל המחשבות , הכשרונות, הזכויות ואפילו קיום המצוות. כשאנחנו עושים מעשה טוב, למשל עוזרים לזולת, מתחשבים באחר ואוהבים אותו, מוותרים על עצמנו למענו, זה לא באמת אנחנו עושים , זה הכל הוא. הבחירה היחידה שלנו היא לראות זאת, לירא מפניו. ״הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים״. בדרך כלל אנחנו נזכרים בזה כשדברים לא הולכים כשורה, כשפתאום הבריאות לא במיטבה, או כשאנו נתקלים בניסיונות שקשורים לפרנסה, לחינוך , לזוגיות... אז אנחנו נזכרים ״לפנות״ לא-ל השוכן במרומים, אז אנחנו ממש יודעים שהוא זה שמניע את כל התהליכים. השכחה מתרחשת כשאנחנו ״שבעים״, כשהכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים. אז אנחנו נוטים לטפוח לעצמנו על השכם ולומר או לחשוב: ״ברור, זה בגלל שאנחנו צדיקים״ או ״ברור, זה בגלל שהשקענו את כל המאמצים״, או ״ברור, זה בגלל שהמזל משחק לנו פנים״... וכל המחשבות הללו הבל הבלים... הן אלה שמסתירות את המציאות האלוקית שבלעדיה אין חיים. ״וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:״

כל מה ש״יש לנו״, כל הזכויות שלנו בעולם הזה, שום דבר לא בזכותנו, אלא הכל בזכות אבותינו. בתחילת הפרשה כתוב :״ וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙״... כאשר נקיים את התורה והמצוות, מאלו שהן הכי מובנות, ברורות, גדולות וחמורות ועד המצוות הכי קלות וקטנות ובלתי מובנות , מתוך קבלת עול, מתוך ידיעה שזאת תכליתנו ואין לנו שום תכלית אחרת בעולמנו, אז הקב״ה ישמור לנו את הברית והחסד שנשבע לאבותינו. ״וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶת הַבְּרִית֙ וְאֶת הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵֽרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִי בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי אַדְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִירשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר אֲלָפֶ֨יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ״

מסביר ״בעל הטורים״ את הפסוק הנ״ל כך: שאת אהבת השם העצומה אלינו (וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔) קיבלנו בזכות אברהם שעליו נאמר : ״זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי״ (ישעיה מא,ח). את ברכת השם המורעפת עלינו (וּבֵֽרַכְךָ֖) קיבלנו בזכות יצחק שנאמר בו:״ וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת יִצְחָק״ (בראשית כה יא) ואת הריבוי שהקב״ה מרבה אותנו ואת כל אשר לנו (וְהִרְבֶּ֑ךָ) קיבלנו בזכות יעקב שנאמר בו: ״ פְּרֵה וּרְבֵה״ (בראשית לה יא) כלומר, אנחנו חיים היום בארצנו הקדושה, בנים ובנות אהובים ואהובות של הקב״ה , בין אם אנו שומרים או לא שומרים , שומרות או לא שומרות, בכל מקרה אהובים ואהובות! אנחנו מבורכים בפירות העץ המשובחים, בצאצאים מתוקים וחכמים, בשפע בלי צמצומים... מרובים כמו הכוכבים וכמו החול אשר על שפת הים, והכל הכל בזכות אבותינו הקדושים . כמה אהבה יש לריבונו של עולם אלינו... כמה הוא מרחם עלינו, תמיד נמצא איתנו ואף פעם לא עוזב אותנו. כמו אב שמרחם עם בנים, וכך גם מביא לנו את הייסורים, גם אותם נותן ברחמים, רק בשבילנו, למעננו, אנחנו לא רואים ולא יודעים שהם בעצם מצילים אותנו...

מי ייתן ונצליח למול את ערלת ליבנו, לרכך את עורפנו הקשה, לפקוח את עינינו ולראות שכל מה שקיים בתוכנו ומחוצה לנו , הכל זה מעשה ידיו להתפאר, הכל אלוקות גלויה שמסתתרת כביכול מאחורי מציאות שנראית קיימת בפני עצמה.

ובמצב זה נוכל לקיים את שליחותנו וסיבת קיומנו, להיות שליחים נאמנים לבוראנו, מתוך אהבה עצומה שממלאת את כל עצמותנו, אהבה בכל נפשנו ובכל מאודנו, אליו.

להיות דבוקים אליו, חבוקים בזרועותיו הרחומות, יודעים שאנחנו מוגנים מכל פחד, מכל מורא, מכל אויב שנראה נורא.

ספוגים באהבה.

https://youtu.be/uwul-vIwFcQ

תמר, מנחם אב תשעט 2019