ושכנתי בתוכם - פרשת "תרומה"

השבוע נכנס חודש אדר ואנו קוראים בפרשת "תרומה" העוסקת בעשיית המשכן וכליו. זהו חיבור מקסים בין החודש שמבשר את הצחוק והשמחה יחד עם זמן של היטהרות וקדושה. חודש אדר הוא חודש שמסוגל להפוך עולמות, להפוך "גורלות", להפוך את כל האפלה בחיינו לאור - "ונהפוך הוא"... להפוך עצב לשמחה ולהשכין בתוכנו את השכינה. דווקא החודש אנו מקבלים כוח לצחוק ולשמוח. ובדיוק מאותם הדברים שבדרך כלל גורמים לנו להיות עצובים. מגיעים לשלב שבו סאת העצבות כבר מלאה... כמה כבר אפשר להיות מתוסכלים ומאוכזבים וממורמרים מכל הקשיים שיש לנו בחיים? ואז אנחנו מתחילים לצחוק עליהם, לצחוק על עצמנו, על הפתטיות שבה אנו כל כך מרחמים על עצמנו, על הניסיונות הבלתי יעילים שלנו לממש את הרצונות ההזויים שלנו, על הסבל והייסורים שגם אותם אפשר למצוא מבדחים אם קצת משנים את נקודת המבט וההסתכלות. על הכל אפשר לצחוק, חוץ מאשר על אחרים, יש לנו רשות לצחוק רק על עצמנו בחיים. אז באמת, זה הזמן בחודש אדר להשליך את הקליפות החיצוניות שמאפילות על האור הפנימי, את כל הרגשות השליליים, העצבות, הביקורתיות, הנהנתנות. להשליך את הרצון שלנו להיות "חשובים" ולאפשר לנו להשפיל את עצמנו (בין היתר בזה שצוחקים על עצמנו) וסוף סוף, לפחות פעם בשנה, להצליח לוותר על הגאווה... ואז מתוך השפלות מגיעה השמחה... שמחה אמיתית, פנימית, שמחה של מלוכה, שמחה של דוד המלך שהיה מלך השפלות והשמחה - שעשו אותו כלי ראוי לשכינה ולברכה. כי אם אנחנו כבר בשפלות בינכה, אף אחד לא יוכל להשפיל אותנו, ואם אנחנו בשמחה פנימית אמיתית שום דבר לא יוכל לפגוע בנו, אפילו לא אנחנו בעצמנו... בפרשתנו בני ישראל מקבלים הוראות מדויקות לבניית כלי המשכן, כולל ארון הברית (שנקרא ארון העדות), המנורה, שולחן לחם הפנים, המזבח ועוד... ארון הברית הוא הכלי החשוב ביותר שהיה במשכן, בתוכו הונחו לוחות הברית (גם השבורים וגם הלוחות השניים) והוא הוצב והיה חלק מהמקום הקדוש ביותר במשכן ובהמשך בבית המקדש - קודש הקודשים. הארון היה בנוי מעצי שיטים - עצי ארזים שעפ"י רש"י כבר ננטעו ע"י יעקב אבינו במצרים בידיעתו ברוח הקודש כי יזדקקו להם לבניית המשכן, ואכן אותם עצים יצאו עם בנ"י ממצריים ושימשו לקדושה. בכך התווה הקב"ה דרך ארץ שלא משתמשים בעצי פרי לבניית בתים. הארון היה מצופה זהב ומסביבו זר זהב ככתר מקיף את כולו . "וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:". במדרש רבה לפרשה מוסבר שהזהב והארזים לא נבראו אלא על מנת לשמש למשכן. מכך מבינים, שגם כשאנו זוכים לקבל מהקב"ה עושר (זהב) עלינו להשתמש בו למטרות טהורות וקדושות ולא לצורך הנאות גשמיות או התפארות אישית גאוותנית, וכך הוא ימלא את תפקידו שלשמו נברא, ושלשם כך קיבלנו אותו והתברכנו בו. בספר שמואל ב' מסופר על דוד המלך שזכה להעלות את ארון הקודש בחזרה לירושלים (לאחר תקופה שבה נלקח בשבי ע"י הפלישתים), והוא עשה זאת בחגיגה ובשמחה גדולה. "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה;" (ו י"ד) מיכל בת שאול, אשתו, ראתה אותו כך שמח, "מפזז ומכרכר" ובזה לו בלבה. לאחר שהארון הונח במקומו ודוד ברך את כל העם בשם ה' באה אליו אשתו במחאה על כך שהוא, מלך ישראל, נוהג כפשוטי העם ולא כפי כבודו: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים" (פסוק כ') דוד השיב לה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.". במילים פשוטות אמר לה: הקב"ה בחר בי, דווקא בי ולא למשל באביך (שאול) להיות מלך על ישראל בזכות זה שאני לא מרגיש את עצמי חשוב כל כך, אלא אני "שפל בעיניי", אינני מכובד יותר מכל אדם אחר. הכבוד והגדולה הם לה' בלבד ולא לאף אחד מעבדיו. דווקא את האימהות שאת בזת לכבודן, אני מכבד אפילו יותר מאת עצמי. ונאמר שם (פסוק כ"ג) שמיכל לא זכתה לילד עד יום מותה. פרשה זו היא לימוד עצום לכל אחד ואחת מאיתנו, שעלינו להיות שפלים בעינינו, ומתוך כך להיות שמחים בחלקנו. כי על אף שאין אנו ראויים לדבר בכל זאת הקב"ה מברך אותנו ומעניק לנו. על אף שבאמת אנו שפלים, אנו זוכים לרחמים רבים. אז הרגשת השפלות יחד עם המודעות לרחמים האינסופיים עלינו מצד האלוקות מביאות אותנו לשמחה ועושות אותנו כלי ראוי לכניסת השכינה. בפרשה כתוב: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:" (שמות כ"ב ח) לא כתוב תעשו לי מקדש ואשכון "בתוכו". כתוב בתוכם, כי כוונת הקב"ה שאנו נקדש את עצמנו ונהפוך לכלי ראוי כך שהוא ישכון בתוכנו, בכל אחד ואחת מאיתנו. לא רק במשכן, בארון הקודש, אלא ממש בנו! למדתי פעם מאיש חכם ויקר שהמשכן, או בית המקדש, נמשל לכל אחד מהבתים שלנו. הבית שלנו הוא בית המקדש הפרטי שלנו והזוגיות שקידשנו אותה בברית הנישואין היא ארון הברית - היא קודש הקודשים! כתוב במקורות שארון הקודש הוצב על אבן השתייה שזו האבן אשר עליה נעקד יצחק בידי אברהם אבינו. זאת האבן האבן שעפ"י האמונה היהודית ממנה יוסד העולם. המשמעות בכך היא שכפי שאברהם אבינו עקד את בנו יחידו ונתן לקב"ה את כל אשר לו, את כל אשר בליבו, כי ידע באמונתו ששום דבר, שום דבר בעולם אינו שלו. כך גם אנו צריכים לתת את כל כולנו למען שמו יתברך. לתת את כל האהבות שלנו, התשוקות, המאוויים, הרצונות, לקב"ה לבדו כי באמת הכל שלו. לשמור על בריתו כפי שכתובה בתורה ולשמור על ברית הנישואין, הברית הפרטית שהיא לא באמת פרטית, היא אלוקית. וגם אם הלוחות נשברים, אפשר לתקן וליצור לוחות חדשים. עושים הכל, מקריבים את כל כולנו כדי לשמור על בריתנו ובכל מקרה לא מוותרים לעולם על הזכות שנתן לנו ה' להשכין שכינה בתוכנו וקודש קודשים בביתנו. לפעמים אדם מרגיש שיש לו הכל אבל אין לו כלום, אין לו דבר. ולפעמים דווקא להיות במקום הזה שמוותר על הכל פותח מעיינות פנימיים לתחושה של "יש לי כל" (מידת יעקב אבינו). לפעמים צריך לשחרר הכל, לא להיאחז בדבר, רק בקב"ה לבדו. ואז מתוך השחרור המוחלט מגיעים לרגיעה פנימית, לניקיון רוחני, שנותן לה' מקום לשכון בתוכי. לאדם יש חופש בחירה אם לצעוד לכיוון הטומאה או הטהרה, זה לא מקום מוחלט, זה עניין של מגמה אישית של כל אחד ואחת. האם אני פועל/ת לטהר ולקדש את עצמי? נאמר במשנה: "הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו." (אבות ד' ב). תמיד פתוחות בפנינו שתי האפשרויות, שתי המגמות, אך אם נבחר ואפילו נעשה צעד קטן לקראת היטהרות והתקדשות, נקבל סיוע של ממש משמיים, נקבל דחיפה ועזרה שתכפיל את המעשה הקטן שלנו שבעתיים. כל אחד ואחת מאיתנו יודעים באיזה מקומות אנחנו "מתכווצים", באילו מקומות אנחנו מרגישים בתוכנו שאנחנו פועלים בניגוד לרצון קוננו ולפעמים לא מצליחים לעמוד ביצרינו. אך אם נעשה מעשה קטן של התגברות נצליח לשנות את מגמת ההתקדמות. ואולי רק במעשה הקטן הזה שלך או שלי נכריע עתידו של עולם כפי שאמר הרמב"ם. אז לסיכום, (אמנם פוסט ארוך אך להרגשתי אחד החשובים שזכיתי לכתוב), עבודתנו היא לתת את כל כולנו לקב"ה, להיות בשפלות, הכרת הרחמים, להגיע לשמחה ולניקיון רוחני ומהמקום הזה להיכנס תחת כנפי השכינה ולתת לה למלא את ליבנו באהבה אינסופית, טהורה ואלוקית, בקדושה. https://www.youtube.com/watch?v=KmZ2H11cBu0 תמונת דגם ארון הקודש באדיבותו של הד שמואלי, עין הוד

תמר, אדר תשע"ח 2018