התבוננות על ״מגפת ההתבודדות״
בעזרת השם אשתדל להביא את התבוננותי על מה שקורה לאחרונה בעולם, ובעיקר על מה שקורה בארץ שלנו ובעולם הקטן הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו.
נקודת המבט היא מתוך שנים של לימוד ועיסוק ברפואה טבעית והומאופטיה, ובשלוש שנים האחרונות בתורת החסידות. כל אדם מאמין שמתבונן בארועים האחרונים מזהה בקלות שיש כאן יד אלוקית מכוונת... שהאירועים לא קורים ״סתם״ או ״במקרה״ אלא שיש כאן תוכנית עליונה סדורה שמבטאת במציאות את רצונה. קטונתי מלהבין את אותה התוכנית על בוריה, אך ניתן להבין אולי אולי את מקצתה, עד כמה שמשגת ההבנה האנושית המוגבלת והפשוטה. אם מתבוננים ראשית מבחינה מהותית על ״מחלה״ מבינים שאין באמת מהות נבראת כזאת, אלא שזוהי המצאה. ״מחלות״ על שמותיהן אינן מהויות קיימות אלא המצאות שבני אדם המציאו כדי למתן מעט את הפחד מהבלתי ידוע. אם יש לזה שם אז זה משהו שאפשר ״למגר״ ואם נקרא לזה בשם אז זה משהו חיצוני לנו ״שהתלבש״ עלינו ״במקרה״ ואין לנו שום אחריות לעניין הזה... ברגע שממציאים מהות שנקראת מחלה x אז מפרידים בין האדם עצמו לבין הסבל שלו. הסבל שלו הוא תוצאה של ״מחלה״ שאינה קשורה אליו... ואז הפיתרון ה״הגיוני״ הוא להילחם בפולש ״האכזר״ שתקף אותנו מבלי שעשינו דבר... אז ראשית כל יש לאחד בין הסבל לאדם עצמו, כשמדובר באדם פרטי, יש לאחד בין סבל לחֶבְרַה כשמדובר בסבל יותר כללי, יש לאחד בין הסבל לכל העולם האנושי כשמדובר בתופעה אוניברסלית.
רובנו כאמור נלחמים בסבל שלנו מתוך מחשבה מוטעית שהוא בא כנגדנו... כשאנחנו רוצים ״להירפא״ אנחנו לא חושבים על ריפוי אמיתי ושורשי אלא רק רוצים שיסלקו מאיתנו את הסבל החיצוני... מרבית הרפואה המודרנית מושתתת על זה... על העלמת סבל, העלמת סימפטומים... דבר המשביע את רצונו החיצוני של הסובל אך גורם לו בטווח הארוך לסבול עוד יותר... האמת היא, וזה אולי יישמע קצת אבסורדי בתחילה... שהחולי שלנו הוא הוא הרפואה! הסבל הזה שאנחנו כל כך רוצים ״להעלים״ הוא זה שאת חיינו הרבה פעמים מציל...
לא ניכנס לדוגמאות, כאן זו כבר עבודת התבוננות אישית של כל אחד ואחת איך הסבל שלהם מציל אותם מסכנה יותר גדולה לחיים, איך הסבל שלהם הוא הדבר הכי נכון ומדוייק להם בחיים. כמו שאצל אדם פרטי הסבל מציל כך גם אצל חברה כללית, למשל אם נתבונן לרגע בחברה היהודית. בהלת ה״קורונה״ גורמת ל״מהפכה״ שהיא, עם כל הקושי הטמון בה, מבורכת וטובה... לא ״הוירוס״ הוא העניין, הוא לא מעניין, הוא רק שליח קטן... מה שמעניין הוא הבהלה שכביכול ״הוא״ זה שיצר... אם לרגע נצליח ל״נטרל״ את אותה הבהלה שמן הסתם על כולנו משפיעה, נבחין שאנחנו נמצאים לא פחות ולא יותר פשוט בארץ חֶלֶם.... כל העולם מבוהל, נעצר, משתתק, בגלל ״וירוס״ בגודל של אולי 0.1 מיקרון... והכי לא הגיוניות הן דרכי ה״מיגון״....מסכות ועוד הגבלות חיצוניות שבאות מתוך הנחת יסוד שמחלות באות מבחוץ... בעוד שהאמת היא שסיבות לחולי לרוב פנימיות (למעט במקרים של חשיפה לרעלים במזון או בנשימה שמזיקים באמת מבחוץ פנימה). אך גם זה לטובה כי גם לבהלה אפשר למצוא סיבה יותר עמוקה... עידן הגלובליזציה הביא את העולם למצב של ״ערבוביה״, ערבוב בין תחומים.... בין מדינות, בין אנשים, בין עמים ואפילו בין המינים... כל הגבולות נהיו מטושטשים... סוג של ״תוהו ובוהו״ מודרני שנהיה מקובל על כולם. כל אחד יכול להתערבב ולהתחבר עם מה ומי שעולה בדעתו, חופש בלתי מוגבל לייצרו. תמיד כשרוצים לעשות סדר חדש יש קודם לפרק ולהפריד בין החלקים ואח״כ לחבר מחדש בסדר המתאים. בשפת הקבלה והחסידות קוראים לתהליך הזה ״נסירה״... כמו שבבריאת אדם וחוה היו לכתחילה מחוברים גב אל גב והיו צריכים ״לנסר״ ולהפריד ביניהם בכדי שאפשר יהיה לחבר מחדש... בחיבור גב אל גב לא ראו אחד את השני אלא כל אחד ראה את הנוף שמול עיניו... החיבור היה אחורי... ואילו לאחר הנסירה יכלו להתחבר מתוך בחירה זה בזו חיבור פנים אל פנים... שכל אחד רואה את זולתו ומתחשב בצרכים שלו... זהו חיבור מתוקן שיכול להוליד פירות בריאים ולעשות נחת בעולמות העליונים. התהליך הזה קורה הרבה פעמים בחיים הפרטיים או החברתיים... אמנם כל פרידה/ניתוק/נסירה זה כמו ״מוות״ זמני... כי חיים זה חיבורים... במוות כל החומרים שמרכיבים את הגוף מתפרקים ונפרדים... והנשמה ניתקת מהגוף... אך לפעמים כדי לחיות באמת צריך למות. לפעמים כדי ליצור חיבורים נכונים, מתוקנים, מבורכים, צריך לפני כן פירודים וניתוקים שהם מאוד מאוד מאוד כואבים... זה השלב שבו אנו כחברה כעת נמצאים... אחרי כל החיבורים הלא טובים (שאינם מולידים) יש לעשות ״התבודדויות״, ניתוקים, בידודים, אנשים שנהגו לנשק כל אחד פתאום יצטרכו להתאפק ולהתבונן ממרחק... ככל שהחיבור הפיזי (שאיננו בקדושה) יירד כך החיבור הרוחני של אהבה אמיתית וטהורה בין אנשים יעלה... כך ״ואהבת לרעך כמוך״ יקבל משמעות יותר נכונה, יותר מדוייקת ומתואמת לחברה. בפרק התניא היומי (פרק לב) האדמו״ר הזקן מדבר בדיוק על זה.. על זה שאנו הרבה פעמים לוקחים את הטפל (החומר והגוף) והופכים אותו לעיקר ואז אנו מפספסים את כל העניין... ורק כאשר נשים את עצמנו במימד הרוחני של חיינו כך נממש את משמעות קיומנו. במילותיו: וְהִנֵּה עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"1 לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ – מִי יוֹדֵעַ גְּדֻלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשַׁגָּם שֶׁכֻּלָּן מַתְאִימוֹת וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה' אֶחָד, רַק שֶׁהגּוּפִים מְחֻלָּקִים. וְלָכֵן הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בַּדָּבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ, "זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּרוּשָׁא הוּא " כִּי יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַעְלָה עַד עִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין, וְגַם לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ בִּמְקוֹר נִשְמוֹת כָּל יִּשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּרוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פָּגִים. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ", וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת. והמבין יבין...
תמר, אדר תש"פ 2020
Comments