אור ההכרה - פרשת "מקץ"

בפרשת "מקץ", יוסף הצדיק יוצא מהבור החשוך בבית האסורים, פותר לפרעה את חלומותיו פתרון אמת, והופך להיות משנה למלך. פרעה מכיר בחכמתו ותבונתו של יוסף ובכך שרוח אלוקים שורה עליו - ובכך למעשה מכיר גם בקיומו של אלוקים: "וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ:"(בראשית מ"א לח). הוא מסיר מעצמו ונותן ליוסף את טבעתו ומאפשר לו למלוך כשני לו על כל מצריים. לאחר מכן מגיעים אחיו של יוסף אליו למצריים לשבר בר (לבקש לקנות מזון) כי הגיעו ימי הרעב אליהם ויעקב אביהם שלחם לשם. במפגש, האחים משתחווים ליוסף, מבלי שיודעים כי הוא אחיהם אך הוא מזהה ומכיר אותם: "וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת... וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ:" (מב' ז, ח) מפרש רש"י שיוסף הכיר אותם גם מלשון זיהוי וגם ריחם עליהם. "והם לא הכירוהו" - כשהם היו יכולים להכיר ביוסף ולרחם עליו לא עשו זאת אלא שנאו אותו והתנכרו לו. ובהמשך מובא שזכר יוסף את חלומותיו וידע כי נתקיימו כי הרי האחים השתחוו לו...

אנו יכולים להכיר כאן בגדולתו וצדיקותו של יוסף, שהכיר באחיו וריחם עליהם על אף שהם בזמנו לא ריחמו עליו... אם לא היה צדיק אולי היה מתעורר בו רגש של נקמה. כי מהיכן למעשה מגיעה השנאה ויצר הנקמה שהוא תולדתה? מתוך גאווה והרגשה אישית ש"הכל מגיע לי". אני שקוע בעצמי ולא מסוגל לראות את האחר, לא מסוגל להכיר בו, ברגשותיו בצרכיו, בפנימיותו. רואה רק את עצמי, צרכיי וסבלותיי. כך היו אחיו של יוסף בבית אביהם. הם לא הבינו את יוסף אחיהם, הוא היה שונה מהם, חולם חלומות, אחר, אהוב מאוד על אביהם יעקב (שראה את פנימיותו הצדיקה של יוסף והכיר בה ואהבה). הם ראו רק את עצמם, והרגישו מופלים לרעה על לא עוול בכפם. אז הם קנאו בו, ביוסף, ושנאו אותו. כי לא הבינו ולא הכירו את פנימיותו...

זהו בדיוק ההבדל בין הכרה וידיעה חיצונית לבין הכרה וידיעה פנימית. בידיעה חיצונית, אנו אוספים מידע על זולתנו, מידע חיצוני על נסיבות חייו, מראהו, אורח חייו, עושרו, מצב משפחתי שלו, התארים שלו ותעודותיו ואנו מציירים לעצמנו "ציור" אודותיו. זוהי הכרה חיצונית ושטחית שיוצרת ניכור, אותו אדם הוא כמו "נוכרי" לנו, זר לנו, לא "משלנו". ומשם הדרך קצרה לקנאה ושנאה ובהמשך לנקמה. לעומת זאת, בהכרה וידיעה פנימית, אנו מכירים בפנימיותו של זולתנו, בפנימיות הנקייה שנמצאת מתחת לכל הגדרה, בנפשו הטהורה. אנו מבינים שנסיבות חייו הן בסה"כ המתנות שהקב"ה שלח אליו, מתנות שניתנו לו על מנת שיגשים את ייעודו, ואנו לא מקנאים בו או מתנכרים לו אלא מזדהים עמו. ואנו יודעים שגם אם נדמה לנו שהוא פגע בנו, זאת היא בסך הכל השליחות שלו עבורנו, כדי לעזור לנו לראות ולתקן את עצמנו ולהגיע להגשמת ייעודנו. מתוך כך מגיעים לרגש של אהבה וקרבה, הזדהות עמוקה עם האחר שקשור אלינו בשורש רוחני משותף.

כך היה יוסף. הוא הכיר בכך שכל ה"רעה" שספג מאחיו היתה חלק מתוכנית אלוקית מימים ימימה. הוא הכיר בכך שבפנימיותם אחיו הם חלק ממנו, יש להם שורש משותף ויש להם אהבה כלפיו. בהמשך הוא גם נוכח במו עיניו ושומע באוזניו את החרטה של אחיו על מעשיהם: "וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ.. (מב כא). הם דיברו בפניו בחשבם שלא מבין את שפתם... אך יוסף כמובן הבין והתרגש והלך הצידה ובכה : "וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ" (מב כד).

ההכרה הפנימית, היא הארה. כשאדם חווה סוג של "הארה" הכוונה היא שנפקחת בפניו הכרה ותודעה חדשה. מקום שהיה חשוך אצלו נפתח ונגלה. לרוב ההכרה וההארה מגיעה רק בדיעבד. כשיוסף היה בבית אביו, וחלם חלומותיו, הוא לא ידע מדוע הוא חולם אך קיבל את חלומותיו ולא ערער עליהם. אחיו מתוך חשכת הכרתם, קטנות אמונתם, התרכזותם בעצמם וראייתם החיצונית בלבד, ראו בחלומות אחיהם התנשאות מעליהם."וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז יא) יעקב לעומת זאת ידע את נפשו של בנו, הבין שיש בחלומותיו מסר חשוב שעוד יתגלה בהמשך ושמר בלבו את המסר בציפייה לבאות ולהתגשמות הנבואות.

ואכן בדיעבד מבינים ועוד נבין בהמשך הפרשות, שהכל, כל המתנות שיוסף קיבל, כל הטובות וגם כל הרעות, שנות העונג והזכות, ושנות השהייה בחושך הבור הנחות, הכל הכל נועד על מנת שיגיע יוסף למימוש השליחות, שיגיע למלכות. הכל נועד למימוש תכנית האלוקות...

המהות של חג החנוכה היא הארה. להאיר את החושך, את המקום שבו אין הכרה פנימית ואין קרבה - להאיר את החשכה ולהפוך את השנאה לאהבה. התרבות היוונית מאדירה ומקדשת את השכל והידיעות החיצוניות, את כוח הזרוע ואת ההישגיות והתחרותיות. כל אדם לעצמו וכל אחד רוצה לנצח את זולתו, להגיע לגדולה ולמלא את עצמו בתחושת קיומיות וחשיבות עצמית. ולא כך בתרבות היהודית. כנבואת זכריה שכתובה השבוע בהפטרה: "לֹ֚א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת:" (זכריה ד ו'). אי אפשר לסלק את החושך בכוח הזרוע, וגם לא דרך לימוד שכלי קר (כמו פילוסופיה יוונית שמנסה להסביר בשכל עניינים רוחניים) את החושך מסלקים עם אור חם. עם הדלקת שלהבת האהבה שמחברת בין כל הנשמות שבשורשן הן אחיות. הלהבה שמאחדת את כולנו באמונה שלמה שיש לנו ייעוד כאן בעולם. וכמו שכל אדם מקבל את כישרונותיו, מתנותיו, ולמעשה את כל נסיבות חייו שאינן תלויות בו על מנת שיוכל לממש את ייעודו, כך גם כולנו ביחד כעם אחד מאוחד. יש לכולנו ייעוד משותף. כשנאמר שעלינו להיות "אור לגויים" אין זה ממקום של גאווה או התנשאות אלא ממקום של שליחות.

עלינו, על כל אחד מאיתנו, לתקן ולהאיר את המקומות החשוכים שבתוכנו. להאיר באמונה את הכרתנו ולחמם באהבה את לבבותינו, להכיר באחדותנו ובשליחותנו, ובכך לקרב את יום גאולתנו, את גאולת העולם כולו שיואר באור הקדוש של כבוד מלכותו, הוד רוממותו, מלך העולם, הקדוש ברוך הוא.

https://www.youtube.com/watch?v=Z7mPZkJmmwQ

תמר, כסלו תשע"ח 2017